הפ"ב 10484-10-10

תקציר

פסק הדין המדובר הוא תוצאה של סכסוך משפטי ארוך הנוגע להסכם שכירות. התיק נסוב סביב חנות ששכרו המשיבים מהמבקש, כאשר האחרון מבקש לסלק את הבורר שמונה לתיק ולמנות בורר חדש. השאלות העיקריות הנוגעות לזכותו של המבקש לקבל דמי שכירות כלכליים ולמעמדם של המשיבים כדיירים מוגנים. פסק הדין, שניתן ביום 11.9.2011, בפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, פסק למבקש 440,000 ₪ ללא נימוקים מפורשים. בית המשפט העליון, בשני פסקי דין נפרדים, הורה על פסק דין משלים להבהרת השאלות שעמדו בבסיס החלטת הפשרה והורה לשופט המקורי לנמק את פסק הדין. השופטים, בפסק דינם, מסבירים את אופיו של פסק דין פשרה ואת השיקולים השונים שהנחו את החלטתם. הם מדגישים כי הצדדים לא ביקשו פסק דין מנומק וכי אופי הפשרה של ההליך משמעו שבית המשפט אינו מחויב ליתן פסק דין. עם זאת, השופט מפרט את השיקולים המרכזיים. המבקשת תבעה דמי שכירות בסך 1.8 מיליון ₪ עבור חנות דרומית, תוך שהיא טוענת גם כי יש לראות בשתי חנויות כחנות אחת, מה שמזכה אותן בדמי שכירות גבוהים יותר בסך 3.5 מיליון ₪. בפני המשיבים עמדו שתי עילות פינוי: הסתלקותו של שותף משותפות הדייר ושימוש בלתי מורשה בחנות על ידי חברות אחרות. השופט מעריך את סיכויי ההצלחה של שני הצדדים בנושאים אלה ומגיע למסקנה כי למשיבים הייתה הסתברות גבוהה יותר להצלחה בשני הסעיפים. כן הם שוקלים את שיקולי ההתיישנות והצדק, ומציינים כי תביעת המבקש לדמי שכירות ניתנת לחידוש וכי סיכויי ההצלחה של המשיבים עולים על אלה של המבקש. בסופו של דבר, השופט עומד מאחורי פסק דין הפשרה והסכום שנפסק בסך 440,000 שקל, וסבור כי מדובר בתוצאה הוגנת. פסק הדין מדגיש את תפקידם של פסקי פשרה בייעול סכסוכים ומציין כי ככלל, אין להסביר את שיקול דעתו של בית המשפט במקרים כאלה בהיעדר בקשת הצדדים.