ב"ל 36072-05-15

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לתביעה שהגיש תובע נגד המוסד לביטוח לאומי, בדרישה לפיצוי בגין פגיעה בעבודה שפגעה בגבו ובצווארו. השיקול המרכזי הוא האם חוות דעת המומחה שניתנה מבססת די הצורך פגם בצווארו של התובע, שכן היבט זה לא נדון קודם לכן או חלק מהתביעה הראשונית. בית המשפט מצדד בעמדת הנתבע וטוען כי סמכותו של בית המשפט מוגבלת לפגמים שהוצגו בתביעה ובאלה שנדונו על ידי הנתבע. מאחר שפגם הצוואר לא הוזכר קודם לכן, אין מקום להכיר בו על סמך חוות דעת המומחה בלבד. יתר על כן, לא ניתן לפרש את המונח "גב" באופן מרחיב כך שיכלול גם את הצוואר, כפי שמעידה ההבחנה שעשה המומחה עצמו. פסק הדין מתייחס גם לבקשת התובע להמשיך ולדון בסוגיית הגב ומציג שתי טענות נגדה. ראשית, החלטה קודמת מיום 2.2.21 דחתה בקשה למתן רשות ערעור, ובית המשפט אינו רואה סיבה לחזור על החלטה זו. שנית, הטענות בדבר אופי העבודה בישיבה או בעמידה הועלו מאוחר מדי בתהליך. הבהרה של המומחה הראשון כבר התייחסה לישיבה ממושכת, וכל טענה לגבי היבט זה הייתה צריכה לעלות אז. בנוסף, צודקת הנתבעת בקביעתה כי שני המומחים שמונו בהליך הגיעו למסקנה כי אין קשר סיבתי בין תנאי עבודתם של התובעים לבין הפגיעה הרפואית בהם. חוות הדעת של המומחים, לרבות חוות הדעת של ד"ר ציון, תומכות בטענה כי עבודתו של התובע לא גרמה ולא החמירה את הליקוי. מטעמים אלה מחליט בית המשפט לדחות את התביעה, שכן היא נתמכת בשתי חוות דעת מומחה הקובעות חוסר קשר סיבתי בין עבודתו של התובע לבין בעיותיו הרפואיות. בפסק הדין מודגש כי התביעה נדחית בעיקר בשל היעדר סמכות לדון בפגם בצוואר והצגה מאוחרת של טענות מסוימות. ההחלטה סופית, והתביעה נסגרת.