ע"פ 392/91

תקציר

המערער הורשע ברצח אשתו על ידי בית המשפט המחוזי וערער על ההחלטה מכמה טעמים. ראשית, הוא טען כי מסקנתו של בית המשפט המחוזי באשר למיקום הוויכוח בינו לבין אשתו הייתה שגויה. שנית, דחיית טענת קינטור, שהתבססה על הודאתה לכאורה של אשתו כי קיימה יחסים עם גברים אחרים, לא הייתה מוצדקת. לבסוף, שגה בית המשפט בהערכת מצבו הנפשי בעת הרצח. בית המשפט העליון קבע כי ממצאי בית המשפט המחוזי נכונים. נמצא כי למערער הייתה ראיית הנולד וכוונה לרצוח את אשתו, ומעשיו של נטילת מוט עץ כדי להכות אותה וחוט חשמל כדי לחנוק אותה היו מעשי הכנה. בנוסף, בית המשפט מצא כי לא היה קינטור שכן המערער נכשל הן במבחנים הנפשיים הסובייקטיביים והן במבחנים הנפשיים האובייקטיביים. על פי המבחן הסובייקטיבי, טענת המערער להודאת אשתו לא גרמה לו לאבד את עשתונותיו. גם המבחן האובייקטיבי נכשל משום שאדם סביר לא היה מגיב כפי שהגיב המערער להודאתה הנטענת של אשתו. בכך דחה בית המשפט העליון את הערעור, ואישר את הרשעתו של המערער ברצח.