ע"א 488/65

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית ערעור על פסק דין שניתן שלא בפניו. המשיב הגיש תביעה נגד המערער בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, ולאחר שהמערער לא הגיש בקשה לחופשה להתגונן, השיג פסק דין כברירת מחדל. לאחר מכן ניסה המערער לבטל את פסק הדין ולהאריך את המועד להגשת בקשת רשות להתגונן, אך הרשם דחה את הבקשה וגרם למערער לערער לבית המשפט המחוזי. המשיב טען כי יש לדון בערעור בבית המשפט העליון, שכן החלטת הרשם מהווה "פסק דין" לפי סעיף 19(א) לחוק בתי המשפט, התשי"ז-1957. עם זאת, בית המשפט המחוזי, בהסתמך על פקודת הרשם, 1936 (כפי שתוקנה בשנת 1963), קבע כי נתונה לו הסמכות לדון בערעור. לגופו של ערעור אישר בית המשפט העליון את החלטת הרשם, וקבע כי המערער לא הראה סיבה מספקת לאיחור בהגשת הבקשה וכי בתצהירו לא נמצאה הגנה משכנעת. בנוסף, קבע בית המשפט כי המערערת אינה יכולה להעלות בשלב זה את הטענה בדבר היעדר ראיות בכתב לטענת המשיב, שכן היא לא הוצגה במועד. פסק דינו של בית המשפט המחוזי היה סופי, והמערערים היו אשמים רק בעצמם בכך שלא הגיבו בזמן. הערעור נדחה, והמערערת חויבה בהוצאות המשיב.