עת"מ 10793-02-16

תקציר

העותרים ביקשו לבטל היתר בנייה, בטענה כי ההיתר התקבל שלא כדין וכי הבנייה שאישר מנוגדת לתכניות הרלוונטיות ולייעודי הקרקע, שיועדה לכיכר עירונית ציבורית. המשיבים, שקיבלו את ההיתר, טענו כי טענת העותרים נדחית על הסף, וכי ההיתר והבנייה הנלווית אליו היו חוקיים. תחילה התייחס בית המשפט לסוגיית השיהוי, וקבע כי בעוד שתביעתם של העותרים אינה חסומה בשיהוי, יסודותיה הסובייקטיביים והאובייקטיביים של השיהוי נשקלים לרעתם. בית המשפט ציין כי אפיון האירועים על ידי העותרים היה לעתים קרובות מטעה וכי הם תרמו לתפיסה כי המועצה לארץ ישראל יפה, בעלת עניין, הייתה שותפה מלאה בתהליך אישור ההיתר, מה שלא היה. עוד מצא בית המשפט כי הבנייה כמעט הושלמה עוד בטרם הוצא ההיתר, כלומר זכויותיהם של העותרים לא נפגעו בשיהוי האובייקטיבי. לגופו של עניין, הסכים בית המשפט עם העותרים כי היתר הבנייה ניתן שלא כדין. בית המשפט קבע, כי הבנייה המדוברת אינה "הצללה" גרידא אלא קירוי מלא, המצריך הוראת תכנית שאינה קיימת. בית המשפט דחה את טענות העותרים כי התכנית החלה, תב"ע 5649, או תיקון שלה, תכנית 14239, התירו את הקירוי. בית המשפט הדגיש כי היתר הבנייה הוא השלב האחרון בהליך התכנוני והיה צריך להקדים אותו בהליך ציבורי ושקוף, שלא התרחש במקרה זה. אשר לדוקטרינת התוצאה היחסית, בה השתמשו העותרים על מנת לשכנע את בית המשפט שלא לבטל את ההיתר, קבע בית המשפט כי הסתמכותם של העותרים על ההיתר אינה חזקה דיה כדי לגבור על חוסר הסמכות החמור בהוצאתו ועל ההפרה המהותית של התוכניות החלות וייעודה של הקרקע. בית המשפט ציין כי התנהלות העותרים ומצגיהם במהלך אישור התכנית הספציפית סתרו את מעשיהם המאוחרים יותר והוכיחו כי ידעו שהקירוי אסור. יתר על כן, מרבית הבנייה הושלמה לפני הוצאת ההיתר, כלומר השקעות העותרים לא הוגדלו באופן משמעותי בתקופת השיהוי האובייקטיבית. באיזון שיקולי דוקטרינת התוצאה היחסית, מצא בית המשפט כי יש לבטל את ההיתר הבלתי חוקי, אך נתן לעותרים פרק זמן סביר להסדיר את פעולותיהם או לפתוח בהליכי תכנון חדשים. בית המשפט דחה את העתירה והורה לעותרים לשלם למשיבים הוצאות ושכר טרחת עורכי דין.