תמ"ש 29337-09-20

תקציר

התובע תבע את עיזבון אביו המנוח, וביקש להוציא שתי דירות מהעיזבון ולהעבירן אליו, בטענה שהן ניתנו לו במתנה על ידי הוריו. עם זאת, בית המשפט מצא כי התובע לא הביא ראיות מספיקות לכך שהדירות ניתנו לו במתנה. ראשית, התובע לא הצליח להוכיח כי הדירות נרשמו על שמו, דבר הנדרש לצורך העברת מקרקעין. מהראיות עולה כי המנוח היה בקיא בעסקאות מקרקעין ומודע להליך הרישום, אך מעולם לא רשם את הדירות על שם התובע. שנית, הצהרותיו של התובע עצמו בהליכים משפטיים קודמים סתרו את טענותיו הנוכחיות, הפכו את עדותו לפחות אמינה והשתמשו בעקרון ההשתק השיפוטי. בנוסף, צוואות המנוח ואמו של התובע לא תמכו בטענות התובע. בצוואתה של האם, משנת 2015, לא צוינו הדירות, מה שמעיד על כך שהמתנה לא אושרה סופית. בטיוטת הצוואה של המנוח משנת 2006 הוזכרו שתי הדירות אך לא הוכיחו שהן ניתנו במתנה לתובע. בית המשפט שקל גם את השיהוי של התובע בהגשת התביעה, שגרם לקשיים ראייתיים ויצר מצג לפיו אין לו טענות כלפי העיזבון. מצבם של הנתבעים החמיר עם הזמן, והתובע הציג מצגים מנוגדים בהליכים קודמים. זאת ועוד, התובע לא הצליח להוכיח חוב כספי של העיזבון, שכן הצהיר בעבר כי המנוח החזיר את ההלוואה שנתן לבניית הדירות. לבסוף, תביעת הרכוש של האם, בה תמך התובע, קבעה את הבעלות בדירות, בניגוד לטענותיו הנוכחיות. בהתחשב בכל אלה, דחה בית המשפט את תביעת התובע במלואה והורה לו לשאת בהוצאות ההליך.