ע"א 495/63

תקציר

פסק הדין מתייחס לערעור שהגיש נפתלי מלכוב על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בעניין שומת מס הכנסה לשנת 1959. מקור הכנסתו העיקרי של מלכוב היה ממתן שיעורי נהיגה וחלקו ברווחים מבתי ספר אחרים לנהיגה, על פי שותפויות שהקים. מלכוב לא הגיש פנקסי חשבונות כלשהם לפקיד השומה, אלא סיפק תיעוד של מספר השיעורים שנלמדו, כנדרש בתקנות התעבורה. פקיד השומה דחה את חישוביו של מלכוב והשתמש בשיטה חלופית המבוססת על מספר כלי הרכב הזמינים לשיעורים או על מספר המבחנים שערכו התלמידים. בית המשפט המחוזי הגדיל את השומה במהלך הדיון, שלטענת מלכוב הגבילה את יכולתו להתגונן. בית המשפט העליון קבע כי לבית המשפט יש סמכות ואחריות להגדיל את השומה אם היא מוצדקת, אך עליו לתת הזדמנות הוגנת למערער להגיב. בית המשפט העליון קיבל חלקית את הערעור, וביטל את הגדלת השומה בגין פריט אחד בשל עיוות דין פרוצדורלי, תוך שהוא מקיים את יתר הסעיפים מאחר שלא מצא סיבה לסתור את מסקנות בית המשפט המחוזי. פסק הדין מדגיש כי כאשר נישומים אינם מנהלים פנקסי חשבונות מדויקים, על פקיד השומה לערוך שומה מבוססת שיקול דעת, אשר עשויה שלא להיות קפדנית בכל פרט ופרט. מלכוב נדרש לשלם את הוצאות המשיב, למעט תיקון לגבי שותפות אחת.