עמ"ש 62373-11-15

תקציר

פסק דין זה עוסק במחלוקת ארוכת שנים על הזכויות בחווה חקלאית בכפר בני ציון. החווה הייתה בבעלות בני זוג, שייעדו את בנם ואת אשתו דאז כ"בנים ממשיכים" – הבעלים לאחר פטירת הבעלים הנוכחיים. עם זאת, הבן והאישה התגרשו, ובעלי החווה נפטרו, והותירו את הזכויות הנוכחיות של החווה בסימן שאלה. אלמנתו של הבעלים ביקשה לבטל את מינויים של בנה וכלתה לשעבר כבנים ממשיכים, מה שהוביל למאבק משפטי ממושך. בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה פסק במקור לטובת הבן והכלה לשעבר, וטען כי ניתנה להם מתנה מלאה של המשק, ולכן יש לראות בהם בנים ממשיכים. עם זאת, בשל התקנות, ניתן היה לרשום את החווה רק על שם מחזיק אחד, דבר המחייב הסדר בין השניים. האלמנה ובנה ערערו שניהם על החלטה זו. בית המשפט העליון קיבל חלקית את הערעור. נפסק כי הזכויות במשק אינן ניתנות בירושה, ולכן סעיף 8 לחוק הירושה, המתייחס למתנות שניתנו לאחר הפטירה, לא חל במקרה זה. במקום זאת, בית המשפט הגדיר את הזכויות המועברות כ"ניתנות להרשאה" – המקנות למחזיק זכות שימוש בנכס, אך לא זכויות בעלות טבועות. העברה זו, קבע בית המשפט, היא חובה לתת מתנה, ולא מתנה שלמה. לפיכך, האלמנה יכלה לחזור בה מהתחייבותה, שכן חל שינוי נסיבות מהותי – קרי, גירושין בנה ואשתו, ואי יכולתו לטפל במשק עקב מחלה. חובה זו, טען בית המשפט, היא ייחודית, שכן מדובר במתנה לאחר מות הנותן, ולכן האלמנה יכולה לבטלה. עם זאת, בית המשפט גם קבע כי הזכות להתגורר ולהשתמש בבית בחווה היא מתנה גמורה ולא ניתן לבטלה. לפיכך, האלמנה לא יכלה לפנות את בנה וכלתה לשעבר מהבית, אך הייתה לה זכות למכור את החווה עצמה, בכפוף לזכויות המגורים שלהם. שני הצדדים חויבו לשאת בהוצאות המשפט שלהם.