ת"א 67209-11-17

תקציר

התובע, שעבד אצל הנתבעת בעבודות גבס, נפגע בתאונת עבודה כאשר הפיגום עליו עמד קרס. הוא תבע את הנתבע לפיצויים, ובית המשפט פסק לטובתו. מהראיות עולה כי התובע התריע בפני מנהל העבודה, שהיה בנה של הנתבעת, על חוסר יציבותו של הפיגום וחששותיו כי הוא לא יחזיק במשקלו, אך מנהל העבודה צעק עליו והורה לו לעלות עליו בכל זאת. בית המשפט מצא כי הנתבע הפר את חובת הזהירות שלו כלפי התובע, שכן לא הובאה כל ראיה לכך שהתובע הונחה או הוזהר בדבר הסיכונים הכרוכים בעבודתו. בנוסף, הנאשם לא וידא כי הפיגום נבנה בבטחה. עם זאת, בית המשפט גם מצא את התובע אשם ב-10% בתאונה משום שידע שהפיגום אינו בטיחותי אך בכל זאת השתמש בו. בית המשפט מינה מספר מומחים להערכת נזקי התובע, ועל סמך ממצאיהם והסכמת הצדדים קבע בית המשפט כי הנכות הרפואית המשוקללת של התובע עומדת על 37.5%. עוד קבע בית המשפט כי נכותו התפקודית של התובע עומדת על 37.5%, בהתחשב בגילו, במקצועו ובאופי פגיעותיו. בית המשפט חישב את שכרו של התובע לפי 9,000 ₪ לחודש ופסק לו פיצויים שונים: 165,000 ₪ בגין כאב וסבל, 391,500 ₪ בגין אובדן השתכרות בעבר, 510,800 ₪ בגין ירידה בכושר השתכרות בעתיד, 112,800 ₪ בגין אובדן זכויות סוציאליות, 140,000 ₪ בגין סיוע בעבר ובעתיד ו-50,000 ₪ בגין הוצאות בעבר ובעתיד. סכומים אלה הופחתו ב-10% כדי להסביר את אשמתו התורמת של התובע. עוד קבע בית המשפט כי יש לנכות מהמל"ל תגמולים בסך 427,911 ₪ וסכום מוערך של 250,000 ₪ בגין תביעתו התלויה ועומדת של התובע בגין החמרת מצבו מול המל"ל. לבסוף, בית המשפט הורה לנתבעים לשלם לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, שהסתכמו ב-23.4% מסכום הפסיקה לאחר ניכויים.