ע"ו 35234-02-13

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לערעור על החלטה להוציא ולהאריך צו אשפוז לאדם עם היסטוריה של מחלת נפש ובעיות התמכרות לסמים. המערער עבר ניסיונות שיקום מרובים אך חזר לעצמו. הוועדה הפסיכיאטרית נתנה תחילה צו אשפוז, שהוארך פעמיים, על רקע חשש למסוכנותו של המערער לעצמו ולאחרים. על ההארכה השלישית, לשלושה חודשים, הוגש ערעור. הסוגיה המרכזית הייתה האם לוועדה הפסיכיאטרית יש סמכות להאריך את האשפוז מעבר לתקופה שביקשו הרופאים המטפלים, במיוחד כאשר הבקשה לא ביקשה במפורש הארכה. בית המשפט פירש את החוק הרלוונטי כך שסמכותה של הוועדה להאריך את האשפוז אינה תלויה בבקשת הרופאים, והיא יכולה להפעיל את שיקול דעתה לקבל החלטות בהתאם למצב הנתון. הוועדה נתפסה כגוף מעין שיפוטי שתפקידו לאזן בין האינטרסים הרלוונטיים ולהגן על הציבור. עם זאת, בית המשפט הכיר בכך שהחלטת הוועדה צריכה להתבסס על "בקשה מנומקת בכתב" של המנהל, שלא תמיד פורשה בקפדנות. במקרה זה, החלטת הוועדה להאריך את האשפוז בשלושה חודשים אושרה באופן חלקי, אך התקופה קוצרה לחודש וחצי. הפחתה זו ניתנה בתקווה שרשויות הרווחה והטיפול ימצאו פתרון קהילתי הולם, כגון העברת המערער להוסטל, כדי להקל על שחרורו. בית המשפט הדגיש את הצורך בניסיון שיקום נמרץ ובבחינה מחודשת של עניינו של המערער בתוך חודש וחצי.