ת"א 16119-07-10

תקציר

שני רופאים, החברים בהסתדרות הרפואית בישראל, הסתבכו בסכסוך משפטי. המבקש, המכהן גם כיו"ר לשכת האתיקה של הרשות הישראלית, שלח מכתב לחברי ועדת הבירור של הרמ"י, בו האשים את המשיב בהטעיית הציבור בכך שהציג עצמו כדוקטור למדעים. המשיב, שהכחיש את הטענות, הגיש נגד המבקש תביעת לשון הרע בסך 500,000 ₪. המבקשת, תוך שימוש בסעיף הבוררות בתקנון ההתאחדות, ביקשה מבית המשפט לעכב את ההליכים ולהעביר את התביעה לבית המשפט הפנימי של הרמ"י. המבקש טען כי עילת התביעה נבעה מתפקידו של המבקש כיו"ר לשכת האתיקה ונפלה בגדר תניית הבוררות. עם זאת, המשיב ביקש לדחות את הבקשה בטענה כי תניית הבוררות אינה ישימה לתביעות לשון הרע וכי לרשות אין סמכות לטפל בסכסוך. עוד טען המשיב כי המבקש לא הוכיח נכונות להשתתף בבוררות וכי החלטות קודמות של בתי המשפט אינן תומכות בעמדת המבקש. השופטת חיות, בהתחשב בהוראות חוק הבוררות ובתקנון הרמ"י, פסקה לטובת המבקש. בית המשפט קבע כי התקנון מהווה חוזה מחייב בין הר"י לבין חבריה. השופטת הדגישה כי סכסוכים צריכים להיפתר באופן פנימי, בתוך הארגון, ועל החברים מוטלת החובה למצות אפיקים אלה בטרם יפנו לערכאות. כמו כן, בית המשפט הבהיר כי תניית הבוררות בתקנון חלה על סכסוכים אישיים הקשורים למקצוע הרפואה, לרבות תביעות לשון הרע, ושני הצדדים נדרשו להסכים מראש להחלטות בית הדין הפנימי. השופטת חיות התייחסה להחלטות קודמות התומכות בפרשנות זו והדגישה כי הסכסוך הנוכחי, על אף אופיו האישי, קשור לאתיקה מקצועית. משכך, נעתר בית המשפט לבקשת המבקש להקפאת הליכים והורה כי העניין יידון בבית הדין הפנימי של הרמ"י. המשיב חויב לשאת בהוצאות בסך 7,500 ₪.