ת"פ 39697-02-18

תקציר

הנאשם הואשם בשתי עבירות: ניסיון להשיג דבר במרמה בנסיבות מחמירות וזיוף מסמך בכוונה להשיג באמצעותו דבר. ההאשמות נגדה נובעות ממקרה שבו הוסיפה שורה להחלטת בית המשפט בנוגע להסדר הגירושין שלה, שחייב את בעלה לשעבר לשלם לה הוצאות זמניות עד למתן הגט (גט דתי). השורה הנוספת קבעה כי הבעל ישלם את מלוא שכר הדירה וההוצאות עד למתן הגט. לאחר מכן היא שלחה את ההחלטה המזויפת הזו לבעלה לשעבר. השופט פתח בהערכת האישום של ניסיון להשיג דבר מה במרמה. טענת התביעה הייתה כי הנתבעת ניסתה להונות את בעלה לשעבר ולגרום לה להאמין כי לא יקבל את ההוצאות אם לא ישלם, שכן היא סברה שלא היה משלם אחרת. השופט התקשה לקבל הסבר זה. הם קבעו כי היסוד הנפשי הנדרש לניסיון מרמה לא הוכח דיו, שכן הנתבעת סברה באמת ובתמים כי בית המשפט חייב את בעלה לשעבר לשלם הוצאות אלה. השופט זיכה אותה מאשמה זו מחמת ספק סביר. בהתייחסו לאישום של זיוף מסמך, הודה השופט כי הנאשם אכן שינה את החלטת בית המשפט בכך שהוסיף את השורה. אמנם לא הוכחה כוונתה להונות, אך מעשה כזה מהווה זיוף. עם זאת, השופטת קיבלה את טענת הנתבעת כי מעשיה היו מרושלים וכי השינוי לא נראה כחוקי. בהתחשב בטיבו של המעשה, נסיבותיו ותוצאותיו, קבע השופט כי מדובר בעניין של מה בכך והחיל את חריג סעיף 34ז, השולל אחריות פלילית בגין מעשים של מה בכך. השופט שקל גם את נסיבותיה האישיות של הנתבעת, כגון תלותה הכלכלית בבעלה והלחץ של הליכי גירושין, שגרמו להרשעה להיראות בלתי ראויה במקרה זה. כתוצאה מכך, זיכתה השופטת את הנאשמת משני האישומים, למרות התנהגותה הלעומתית כלפי הרשויות ותשובותיה המתחמקות במהלך החקירה. ההחלטה התקבלה על סמך עובדות המקרה הספציפיות, ואחריותה של הנאשמת למעשיה כלפי הרשויות לא הייתה רלוונטית לפסקי הדין הנוכחיים.