ע"א 232/60

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת המערערים להאריך את המועד להגשת בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדרם. פסק הדין הנדון ניתן על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ביום 20.6.1958, בתביעה אזרחית, בה הורה למערערים לשלם למשיב 6,359 לירות. המשיב הגיש תביעה לפי שטר בדיון דחוף, ופסק הדין ניתן לפי תקנה 242 לתקנות סדר הדין האזרחי, 1938, מאחר שהנתבעים לא ביקשו רשות להתגונן. על פי תקנה 250 לאותן תקנות, סמכותו של בית המשפט לבטל פסק דין כאמור מוגבלת ל-30 יום מיום מתן ההודעה על פסק הדין. המערערים לא הגישו את בקשתם בתוך פרק זמן זה. למעלה משנה לאחר מכן, במארס 1960, הגישו המערערים בקשה להארכת מועד מכוח תקנה 11 לתקנות לתיקון סדר הדין האזרחי, תשי"ב-1952, המאפשרת לבית המשפט להאריך כל מגבלת זמן מ"טעמים מיוחדים". בבואו לדון בבקשה זו, בית המשפט נדרש רק לקבוע האם קיימים טעמים מיוחדים להארכת מגבלת הזמן; לגופה של הבקשה לביטול פסק הדין אין רלוונטיות בשלב זה. המערערים טענו, כי קיימים טעמים מיוחדים להארכת מגבלת הזמן, בשל פטירת בעלה של המערערת מס' 2, והעובדה שהיתה להם טענת ריבית מופרזת בעניין. בית המשפט הכיר בכך שהשכול יכול להיות סיבה מיוחדת לצורך תקנה 11, אך קבע שטעמו של האבל פוחת עם הזמן. בית המשפט מצא כי השיהוי של המערערים למעלה משנה בהגשת בקשתם אינו סביר, וכי טעמם פקע. עוד קבע בית המשפט כי הרצון לטעון תביעה, גם אם אינו קל דעת, אינו כשלעצמו טעם מיוחד לצורך תקנה 11. משכך, נדחה הערעור על החלטת בית המשפט המחוזי. השופט כהן ציין כי השאלה אם היה יסוד סביר להיעתר לבקשה לביטול פסק הדין עצמו לא התעוררה, שכן הבקשה לא הוגשה בתוך פרק הזמן הנדרש.