ע"ז 26419-10-20

תקציר

השופט החליט לדחות את הבקשה לצו מניעה לעיכוב פינוי המבקש מהדירה המדוברת. החלטה זו התקבלה בהתבסס על מספר גורמים מרכזיים. ראשית, השופט לא קיבל את טענת המבקש כי התביעה העיקרית לא הוגשה; ההתנגדות לצו קיום הצוואה נחשבה בסיס משפטי תקף לטענותיהם נגד הצוואה. שנית, השופט מצא לנכון להבחין בין נכסים נזילים לבין נכסי מקרקעין, שכן שניהם בעלי ערך כספי. גם טענת המבקש כי לדירה ערך סנטימנטלי לא הייתה משכנעת, והשופט סבר כי ניתן לפצות על כל נזק פוטנציאלי באופן כספי. בנוסף, הדגישה השופטת את חוסר תום הלב והניקיון של המבקש. המבקש נתן הסכמה מפורשת למספר פעולות, לרבות צו קיום צוואה וחלוקת כספים, אך בהמשך התנגד להן. השופטת מצאה כי התנהגות בלתי עקבית זו מכרסמת באופן משמעותי בטענות המבקש. כמו כן, נמצא כי המבקש פעל בחוסר תום לב בכך שהצהיר הצהרות מטעות לגבי מועד היוודע צו קיום הצוואה. גם ההתנגדות לצוואה והבקשה לצו מניעה נתפסו כניסיון לנצל את המצב, לאחר שהמבקש כבר הסכים לאכלוס הנופש ודחה את מועד התמחור בהתאם. השופט גם פקפק בטענות המבקש בדבר ערכה הסנטימנטלי של הדירה, נוכח יחסו המזלזל לרהיטים בדירה. גם מבנה הצוואה עצמה הוטל בספק, אך השופט מצא אותה בהתאם לדרישות החוק. ככלל, הגיע השופט למסקנה כי סיכויי הצלחת התביעה העיקרית נמוכים ביותר, וכי בהתחשב במכלול הנסיבות, אין זה מוצדק להיעתר לבקשת המבקש לצו מניעה זמני. עם זאת, על מנת לאפשר שהות מספקת למציאת דיור חלופי, עוכב הפינוי ב-90 יום, והמבקש חויב לפצות את המשיבים. החלטה זו התקבלה שלא בנוכחות הצדדים ועומדת בעינה עד להכרעה בתביעה העיקרית.