ע"פ 26886-02-11

תקציר

בפסק דין זה דן בית המשפט בערעורים הן של הנאשם והן של המאשימה בתיק של בנייה בלתי חוקית. הנאשם הורשע בבניית תוספת לנכס בירושלים ללא היתר, בניגוד לסעיפים 145(א) ו-204(א) לחוק התכנון והבניה. בית משפט קמא הרשיע את הנאשם, הטיל קנס בסך 15,000 ₪ והורה על התאמת הבנייה לתכניות ולהיתרים החלים, דבר שעלול להיות כרוך בהריסה. שני הצדדים ערערו על פסק דינו של בית משפט קמא. הנאשמים טענו כי העבודות שביצעו לא דרשו היתר, שיפוץ מבנה קיים ולא הקמת מבנה חדש, וכי העבירה פקעה מחמת התיישנות, שכן העבודות בוצעו בשנת 2004, למעלה מחמש שנים לפני הגשת כתב האישום. בית המשפט דחה טענות אלה וקבע כי פעולות החקירה שנקט מפקח הבנייה בשנת 2009, טרם הגשת כתב האישום, שימשו לעצירת תקופת ההתיישנות. יתר על כן, בית המשפט מצא כי עבודתה של הנתבעת טעונה היתר, ללא קשר לבנייה קודמת באתר. המשיב ערער על גזר הדין וטען כי הקנס אינו מחמיר דיו וכי יש להסמיך את ועדת התכנון המקומית לבצע את ההריסה אם הנאשם לא עשה כן. בית המשפט הסכים חלקית, וקבע כי שגה בית משפט קמא בכך שלא נעתר לבקשת המשיב בעניין אישור ההריסה ובכך הבטיח את אכיפתם של חוקי התכנון. משכך, דחה בית המשפט את ערעורו של הנאשם על פסק הדין, תיקן את פסק הדין כך שישקף את היקף הבנייה בפועל, וקיבל חלקית את ערעור המשיב, והורה כי הוועדה המקומית לתכנון ובנייה תהיה מוסמכת לבצע את ההריסה אם הנאשם לא עשה כן.