תאד"מ 23738-05-23

תקציר

בסדר גמור, להלן ניתוח משפטי מקיף של פסק הדין, תוך התמקדות בעקרונות משפטיים וחידושים, בהתבסס אך ורק על הנתונים שסופקו: **ניתוח משפטי של פסק דין תא"מ 23738-05-23 אלגריסי נ' מדינת ישראל** **מבוא** פסק דין זה, שניתן על ידי כבוד הרשם הבכיר אורי הדר, עוסק בתביעת פיצוי בסך 30,000 ₪ שהגיש התובע, אשר אלגריסי, נגד מדינת ישראל. התביעה נסובה סביב אירוע מיום 8.5.2023, במהלכו טוען התובע כי נפגע חופש התנועה שלו, נעצר שלא כדין, נאזק שלא כדין והולך רגלית ברחובות העיר העתיקה. בית המשפט קיבל את התביעה בחלקה, וקבע כי פעולות הנתבעת (משטרת ישראל) לא היו כולן כדין. **עיקרי הדיון והמחלוקות המרכזיות** 1. **בעלות וזכות החזקה במקרקעין:** המחלוקת המרכזית הראשונה נגעה לזכויות במקרקעין הסמוכים לקבר דוד המלך. אין מחלוקת כי הבעלות שייכת לכנסייה היוונית האורתודוקסית. עם זאת, בית המשפט קבע כי אין לקבל את טענת הנתבעת לפיה לאף אחד מלבד הכנסייה אין זכות להחזיק בקרקע. בית המשפט הדגיש כי זכות הבעלות של הכנסייה אינה מוחלטת, והיא כפופה להוראות חיקוק אחרות, לרבות תוכנית המתאר המקומית (תמ"א 9), אשר קבעה כי ייעוד המקרקעין הוא "שטח ציבורי פתוח" (שצ"פ). * **עיקרון משפטי:** סעיף 2 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, מגדיר את הבעלות כזכות להחזיק, להשתמש ולעשות כל דבר במקרקעין, בכפוף להגבלות. * **חידוש/הדגשה:** בית המשפט הדגיש את ההבחנה בין בעלות לבין זכות החזקה. בעוד שהכנסייה היא הבעלים, ייעוד השטח כשצ"פ מקנה לציבור הרחב זכות לעבור ולהימצא בו פרק זמן סביר. לכן, טענת הנתבעת בדבר זכות בלעדית של הכנסייה להחזיק בקרקע נדחתה. בית המשפט גם דחה את טענת התובע בדבר "הפקעת קניין פרטי" והתמקד במישור החזקה בלבד, תוך שהדגיש כי התוכנית אינה משנה את זכויות הקניין של הכנסייה. 2. **חוקיות העיכוב והמעצר:** המחלוקת העיקרית השנייה נגעה לחוקיות פעולות המשטרה. התובע טען כי נעצר ואוזק שלא כדין. הנתבעת טענה כי התובע סירב להתפנות מהשטח, איים על השוטרים, נאבק בהם, ולכן נעצר וקשור. * **העבירה הנטענת:** הנתבעת טענה כי התובע עבר עבירת הסגת גבול ו/או פלישה טרייה. סעיף 447(א) לחוק העונשין, התשמ"ו-1986, מגדיר את עבירת הסגת גבול, כאשר היא מותנית בכניסה או הישארות שלא כדין במקרקעין **"כדי להפחיד מחזיק בנכס, להעליבו, להקניטו או לעבור עבירה"**. * **קביעת בית המשפט:** בית המשפט קבע כי לא הוכחה עילה לעיכובו ולמעצרו של התובע. * **הסגת גבול:** בית המשפט בחן את רכיבי העבירה ולא מצא כי התקיימו. ראשית, לא הוכח כי כניסתו או הישארותו של התובע במקרקעין נעשו **כדי** להפחיד, להעליב או להקניט את הכנסייה, או כדי לעבור עבירה. הוכח שהתובע, כ"דר רחוב", ראה במקום "בית", ולא הוכחה כוונה להשתלטות קבועה או בלעדית. שנית, למרות שהתובע שהה במקרקעין, בית המשפט ספק אם תנאי "הישארות שלא כדין" התקיים, ובכל מקרה, לא הוכחה הכוונה הנדרשת בחוק. * **פלישה טרייה:** בית המשפט ציין כי הנתבעת עצמה טענה לעבירת השגת גבול ולא פלישה טרייה, ולכן אין צורך להכריע בכך. * **איומים:** גם טענת האיומים נבחנה. בית המשפט קבע כי גם אם התובע אכן השתמש במילים מסוימות, ספק רב אם הן מצדיקות עיכוב או מעצר, במיוחד לאור העובדה שבתלונה הראשונית של נציג הכנסייה לא צוינו איומים. התיעוד בחקירת התובע גם הוא לא התמקד באיומים באופן משמעותי. * **חובת הזימון לחקירה:** בית המשפט קבע כי גם אם הייתה עילה למעצר, לא היה הכרח בכך. ניתן היה לזמן את התובע לחקירה, כפי שנעשה במקרים קודמים, במיוחד לאור העובדה שהוא "דר רחוב" וניתן היה לגשת אליו בדרכים פחות פוגעניות. ההחלטה לעכב ולעצור באופן מיידי נראתה כלא הכרחית. 3. **הובלת התובע לתחנה:** המחלוקת השלישית נגעה לאופן הובלתו של התובע לתחנת המשטרה. * **קביעת בית המשפט:** בית המשפט קבע כי גם אם המעצר היה חוקי (וכאמור, הוא לא היה כזה), הרי שהובלתו של התובע רגלית, אזוק (לפחות בתחילה), ברחובות הומי אדם, פגעה בזכותו לכבוד. * **הפרת זכויות:** הובלה רגלית, במיוחד כאשר קיימת אפשרות להסעה בניידת, נראתה כפעולה לא סבירה ופוגענית. בית המשפט ציין כי ניתן היה להסיע את התובע בניידת, גם אם מדובר בניידת רגילה, ולא דרך יחידה עם תא עצורים, כאשר הדבר היה מפחית את החשיפה הציבורית ואת הפגיעה בכבודו. * **שיקול דעת השוטרים:** בית המשפט התייחס לעדותו של השוטר אליהו, שהורה על ההובלה הרגלית, והבין את הקושי בפעולה. עם זאת, הדגיש כי החלטה זו הייתה במסגרת שיקול דעת, ולא הייתה מחויבת מנוהל כלשהו. השוטר אף הודה כי ייתכן שטעות נפלה בכך שלא המתינו לניידת מתאימה. **עקרונות משפטיים מרכזיים וחידושים בפסק הדין** 1. **פירוש רחב של "שטח ציבורי פתוח" (שצ"פ):** פסק הדין מרחיב את ההבנה של ייעוד שצ"פ. בית המשפט קבע כי ייעוד זה מקנה לציבור הרחב זכות לעבור ולהימצא במקום פרק זמן סביר, ולא רק זכות מעבר. הדבר מחייב זהירות בהחלטה על פינוי אדם משטח כזה, במיוחד כאשר אין כוונה להשתקעות קבועה. 2. **בחינת הכוונה בעבירת הסגת גבול:** הדגש המרכזי בפסק הדין הוא על רכיב הכוונה בעבירת הסגת גבול (סעיף 447 לחוק העונשין). בית המשפט קבע כי אין די בכניסה או הישארות שלא כדין, אלא יש להוכיח שהכניסה או ההישארות נעשו **במטרה** להפחיד, להעליב, להקניט או לעבור עבירה. בהיעדר הוכחה לכוונה זו, לא ניתן להרשיע בעבירה. 3. **הקשר בין מצב סוציו-אקונומי להגנה על זכויות:** בית המשפט שקל את היותו של התובע "דר רחוב" ואת העובדה שהוא ראה במקום "בית" כאשר בחן את כוונותיו. הדבר מרמז על רגישות מצד בית המשפט למצבים מיוחדים של אנשים החיים ללא קורת גג, ועל הצורך לבחון את פעולותיהם בהקשר רחב יותר. 4. **עמידה על חובת הזימון לחקירה:** פסק הדין מחזק את העיקרון כי במקרים רבים, ובמיוחד כאשר אין דחיפות או סיכון לבריחה, יש להעדיף זימון לחקירה על פני עיכוב ומעצר מיידי. הדבר נובע מצורך לצמצם פגיעה בחירותו של אדם. 5. **זכות הכבוד והפגיעה שבהובלה רגלית:** בית המשפט שם דגש על הזכות לכבוד, וקבע כי הובלתו של התובע רגלית, אזוק, ברחובות הומי אדם, היוותה פגיעה בלתי מידתית ובלתי סבירה בזכות זו, גם אם היה בסיס חוקי למעצר. הדבר מדגיש את הצורך להפעיל שיקול דעת רחב כדי לבחור את האמצעים הפחות פוגעניים. 6. **הבחנה בין "השגת גבול" ל"פלישה טרייה":** אמנם בית המשפט לא הכריע במפורש, אך הוא רמז על הבחנה אפשרית בין עבירת הסגת גבול לבין פלישה טרייה, כאשר הצוות המשטרתי עצמו טען לעבירה של השגת גבול. 7. **גובה הפיצוי:** בית המשפט פסק פיצוי של 10,000 ₪ בגין נזק לא ממוני, תוך שהוא מביא בחשבון את הפגיעה בזכויות התובע, את האופן הלא סביר של ההובלה, אך גם את התבטאויותיו של התובע ואת יכולתו לצמצם את הפגיעה. הדבר משקף את שיקול הדעת הרחב של בית המשפט בקביעת גובה הפיצוי במקרים מסוג זה. **סיכום** פסק הדין משקף גישה מאוזנת, המכירה בזכויות הבעלות של הכנסייה, אך גם בזכויות הציבור לשטחים פתוחים, ובזכויות הפרט מפני פעולות שרירותיות או פוגעניות של המשטרה. הוא מדגיש את החשיבות של הוכחת יסודות העבירה, ובפרט הכוונה, ואת הצורך להפעיל שיקול דעת רחב ומכבד בעת אכיפת חוק, תוך מזעור הפגיעה בזכויות יסוד.