רע"א 4195/02

תקציר

במקרה של תאונת דרכים, התייחס בית המשפט העליון לסוגיית מינוי מומחים רפואיים נוספים בשל אי התאמות בהערכות הנכות. המשיב, שנפגע בתאונה בשנת 1997, נקבע תחילה על ידי המוסד לביטוח לאומי (מל"ל) כבעל נכות אורתופדית בשיעור של 30%, ואילו מומחה מטעם בית המשפט, פרופ' דן עטר, העריך אותו מאוחר יותר בשיעור של 5%. עטר ייחס את הפער לזמן שחלף בין התאונה לבדיקתו, לעומת בדיקת המל"ל שנערכה שבעה חודשים לאחר התאונה. בית משפט השלום, שלא הכיר בכך שלא נפל כל פגם בהערכתו של עטר, החליט בכל זאת למנות מומחה אורתופדי נוסף בשל אי ההתאמה. עם זאת, על החלטה זו הוגש ערעור, ובית המשפט העליון פסק נגד מינוי מומחים נוספים. היא הדגישה כי מינויים כאלה צריכים להיות נדירים ונחוצים רק כאשר שופט אינו מסוגל להכריע בשאלות רפואיות ללא חוות דעת נוספת. בית המשפט הדגיש כי עצם קיומן של סתירות בין חוות דעת מומחים שונות אינו מצדיק עדויות נוספות, שכן הערכות שונות מצויות בגדר שיקולי חקיקה, במיוחד לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. התרת ריבוי מינויים של מומחים עלולה להאריך הליכים ולייקר עלויות, בניגוד לתכלית החוק שנועד לייעל את קביעת הנכות באמצעות מומחה אחד שימונה על ידי בית המשפט. משכך, התקבל הערעור, תוך ביטול מינויו של מומחה אחר, תוך חיזוק לכך שאי התאמות בלבד, ובפרט בין מוסדות או מומחים שונים, אינן עילה מספקת להתייעצות נוספת עם מומחה.