בג"צ 9041/15

תקציר

העותר ביקש לפתוח את קברו של אחיו המנוח, פצוע צה"ל ממלחמת יום הכיפורים, בספק אם שרידי אחיו אכן נקברו בחלקת הקבר המיועדת בבית העלמין בקריית שאול. בית המשפט הכיר בצערה העמוק של העותרת ובנסיבות הקשות של זיהוי הנפגעים באותה מלחמה. הם גם התוו את נוהלי זיהוי הנפגעים ואת מאמצי צה"ל להביא לסגר על המשפחות. עם זאת, בית המשפט מצא את ספקותיו של העותר בלתי סבירים, שכן היו עדויות רבות התומכות בזיהוי וקבורת הנפטר. הם הדגישו את הרגישות והמורכבות של פתיחת קברים, את פוטנציאל הפגיעה בכבודו של הנפטר ואת התקדים שהוא יכול לקבוע למשפחות שכולות אחרות. המשפט העברי, כפי שנדון במקרים קודמים, שוקל אף הוא לפתוח חמור בהיעדר נסיבות חריגות. בית המשפט הגיע למסקנה כי הנחת המנוח על משכבו בשלום היא דרך הפעולה הראויה, במיוחד בהתחשב במסמכים התומכים בקבורה ובפגיעה הפוטנציאלית במשפחות שכולות אחרות. השופט ח' מלצר סבר כי די במעשיו של העותר וכי פתיחת הקבר, לאחר 40 שנה, לא תועיל כל תועלת תוך גרימת עוגמת נפש נוספת. פסק הדין דחה את העתירה, תוך הדגשת האמפתיה לאובדנו של העותר, ועודד מציאת נחמה בזיכרון מעשי הגבורה של המנוח.