בג"צ 5019/14

תקציר

העותרים, תושבי כפרים בדואים בנגב, ביקשו להציב בכפריהם פתרונות מיגון ניידים, המכונים מיגון, בטענה כי החלטת המשיבים שלא לעשות כן מסכנת את חייהם. לדבריהם, היעדר תשתיות מיגון ואופי מגוריהם מותירים אותם חשופים לירי רקטות וכי החלטה זו מפלה אותם לרעה בהשוואה ליישובים היהודיים הסמוכים. המשיבים נימקו את החלטתם בכך שהכפרים אינם מטרות עיקריות וכי משאביהם מוגבלים, דבר המחייב אותם לתעדף על בסיס הערכות איומים ואמצעי הגנה קיימים. עוד הדגישו כי חוק ההתגוננות האזרחית אינו מחייב את המדינה לספק הגנה לכפרי העותרים. בית המשפט, אף שאהד את חששות העותרים, הגיע למסקנה כי אין בסיס משפטי להתערב בהחלטת המשיבים, ומצא אותה מבוססת היטב ומבוססת על שיקולים ענייניים. השופטים הכירו בחובתה של המדינה להגן על אזרחיה, אך ציינו את אופיים המוגבל של אמצעי המיגון ואת שיקול הדעת של הרשויות המוסמכות בהקצאתם. בפרט, אל לו לבית המשפט להתערב בהחלטות מבצעיות המתקבלות במהלך מעשי איבה. גם בית המשפט לא מצא פגיעה בשוויון. עם זאת, בית המשפט הכיר בצורך בהבהרות נוספות בנוגע לתשתיות המיגון בכפרים ולמלאי המיגון הזמין. לפיכך, היא נתנה למשיבים 30 יום להגיב לחששות אלה תוך ביטול הפרישה המיידית של גיוון. פסק הדין הדגיש את חובתה של המדינה להגן על כלל האזרחים, אך בנסיבות העניין לא ראה עילה להתערב בהחלטות מבצעיות של הצבא.