ת"א 2442/01

תקציר

התובע, יליד 1976, תבע את הנתבעים בגין טיפול רפואי רשלני בבית החולים קפלן בשנת 1977, כשהיה כבן חודשיים. התובע טען כי הטיפול הרשלני גרם לו לפיגור שכלי חמור ולסרבול בתנועות המוטוריות. הנתבעים הכחישו את הטענות וטענו כי הטיפול שקיבלה התובעת היה תקין וכי אין קשר סיבתי בין הטיפול לבין הסימפטומים שהופיעו בהמשך. הצדדים לא הסכימו על עובדות האשפוז, ובפרט על עיתוי ואופי הטיפול בתובע. השופטת מצאה כי זכרונם של הורי התובע את האירועים, שהתרחשו לפני למעלה מ-25 שנה, אינו מהימן ובעל משקל ראייתי נמוך מזה של המסמכים הרפואיים המפורטים שהציגו הנתבעים. עוד קבע השופט כי הטיפול הרפואי המתואר ברישומים מעיד על טיפול ראוי ומהיר. באשר לטענה בדבר אבחון וטיפול רשלניים, קיבלה השופטת כי ייתכן שהרופאים טעו באבחנה של מצבו של התובע כאי ספיקת לב, אך טעות זו לא היוותה רשלנות או גרימת נזק גופני. השופט שוכנע כי הטיפול יעיל וכי כל טעות מתקבלת על הדעת בהתחשב במגבלות הידע והטכנולוגיה הרפואית בשנות השבעים. השאלה המרכזית הייתה האם קיים קשר סיבתי בין אשפוזו של התובע לבין הפיגור השכלי שבא בעקבותיו. השופט הגיע למסקנה כי התובע לא הצליח להוכיח קשר סיבתי זה. חוות הדעת שהציגה התובעת התבססו על מידע חלקי והיו ספקולטיביות. מנגד, מומחי ההגנה סברו כי מצבו הנוירולוגי של התובע לא נגרם כתוצאה מהאירועים בבית החולים, אלא בסבירות גבוהה יותר בשל מחלה גנטית. זאת ועוד, התקופה הארוכה שחלפה בין האשפוז לבין הופעת תסמיני פיגור שכלי, כמו גם שחרורו של התובע מבית החולים במצב בריאותי תקין, הצביעו על היעדר קשר סיבתי. השופטת דחתה גם את טענת התובע כי יש להעביר את נטל ההוכחה לנתבעים בשל תיק רפואי חסר או לקוי, בהתחשב בתקופה הארוכה שחלפה מאז האירועים. השופט מצא כי הרשומות הרפואיות היו בדרך כלל מפורטות ומלאות, וחלוף הזמן הפך את זה לבלתי סביר לצפות אחרת. בסופו של דבר, דחתה השופטת את תביעת התובע, ולא מצאה כל ראיה לטיפול רשלני או לקשר סיבתי בין האשפוז למצבו של התובע. עם זאת, השופט גילה סלחנות כלפי התובע בכך שלא פסק הוצאות לנתבעים, בהתחשב בנסיבותיו הקשות של התובע. כל צד נצטווה לשאת בהוצאותיו.