תא"ק 53017-01-12

תקציר

בית המשפט בחן בקפידה את ההגשות והראיות התומכות שהוצגו על ידי שני הצדדים. בפסק הדין נקבע כי בקשת הנתבע לדחות את התביעה אינה חוקית. ראשית, הנתבע לא הציג הגנה תקפה מפני החוב העיקרי בסך 360,000$, המהווה את הבסיס לתביעת התובע. חוב זה נובע מהלוואה שנטלה אלומות בשנת 2006, בערבות הנתבעת. טענות הנתבע בדבר כפייה ועושק אינן מחזיקות אחיזה במקרה זה. יתר על כן, חתימת הנתבע על הסכם הסדר החוב משנת 2007, עליו הוא מערער כעת, תקפה משום שהיא מתיישבת עם התחייבותו הקודמת לפרוע את החוב העיקרי. התובע יכול היה לאכוף את הערבות לשנת 2006 אלמלא חתם הנתבע על הסדר הפשרה. בנוסף, בית המשפט קובע כי הנתבע החמיץ את ההזדמנות לבטל את הסדר החוב בשל עושק וכפייה. על פי סעיף 20 לחוק החוזים, יש להודיע על הביטול תוך זמן סביר, אשר חלף זה מכבר במקרה זה. לנתבעת היו הזדמנויות רבות להעלות חששות אלה, אך היא לא עשתה זאת עד ארבע וחצי שנים לאחר חתימת הסדר הפשרה. גם הטיעונים בעד כפייה ודיכוי אינם מוצלחים לגופו של עניין. איום בתביעה משפטית מצד התובע מהווה אזהרה בתום לב ואינו נחשב לכפייה לפי סעיף 17(ב) לחוק החוזים. כמו כן, טענת העושק לפי סעיף 18 אינה מבוססת דיה. הנתבעת לא מסרה פרטים על שיעור הריבית המקובל בהלוואות דולריות חוץ בנקאיות, דבר שאינו מאפשר להעריך את סבירות תנאי החוזה. יתר על כן, נראה כי מצוקתו הכלכלית של הנתבע אינה מספיקה כדי להטות את שיקול דעתו הרציונלי, כנדרש בחוק. עם זאת, בית המשפט מציין כי יסוד הסדר החוב בדבר הסכמה מראש לפסק דין נגד הנתבע אינו תקף, שכן הוא פוגע בזכותו של הנתבע לגשת לערכאות. חלק זה של הסדר הפשרה מנותק משאר ההסכם, ולכן הסדר החוב כולו אינו מבוטל. סיכומו של דבר, בקשת הנתבעת לדחייה נדחית, והתובעת זכאית לפסק הדין המבוקש בכתב התביעה. עם זאת, בשל ההסכמה המוקדמת הפסולה, לא יהיה צו להוצאות. החלטה זו נמסרת לשני הצדדים על ידי רשם בית המשפט המחוזי.