ע"פ 4379/02

תקציר

המערער, שהיה קטין באותה עת, הורשע ברצח אביו ונידון לעשרים וחמש שנות מאסר. הוא ערער על גזר הדין וטען כי העונש המקסימלי המותר בחוק הוא עשרים שנה. הסוגיה המרכזית הייתה יחסי הגומלין בין שתי הוראות חוק: סעיף 25(ב) לחוק הנוער, הקובע כי אין להטיל על קטין מאסר עולם חובה, וסעיף 41 לחוק העונשין, הקובע תקרה של עשרים שנה למאסרי עולם שאינם חובה. הרוב בבית המשפט קבע כי הוראות אלה אינן מגבילות את שיקול דעתו של בית המשפט להטיל עונש של עד עשרים וחמש שנים במקרים המתאימים. דעת הרוב פירשה את סעיף 25(ב) כפוטר קטינים ממאסר עולם חובה, תוך השארת האפשרות למאסרי עולם פתוחים, שהם למעשה מאסרי עולם עד יומו האחרון של האסיר. לדברי בית המשפט, סעיף 41 לחוק העונשין לא חל על קטינים שהורשעו ברצח, שכן הוא התייחס רק למצבים שבהם מאסר העולם לא היה חובה בשל אופי העבירה, ולא בשל מאפייניו של העבריין. זאת ועוד, בית המשפט לא שוכנע מטיעוני המערערת המבוססים על תכלית החוק, האקלים החקיקתי או האמנה בדבר זכויות הילד. לבסוף, מצא בית המשפט כי אין בסיס להטיל עונש קצוב הנמוך מעשרים וחמש שנים, ואישר את העונש שהטיל בית משפט קמא, בהתחשב בחומרתה הקיצונית של העבירה. דעתו החולקת של השופט בך בתיק קודם, עליה תמך המערער, נדחתה.