ע"פ 4251/09

תקציר

ערכאת הערעור קבעה, כי אין מקום להתערב בהכרעת דינו של בית משפט קמא, שכן קביעותיו העובדתיות של האחרון התבססו על הרושם שעלה מעדויות העדים, לרבות של המערער והמתלונן, ואין אלה עילה לחריגה לפי הפסיקה שנקבעה. בית המשפט גם לא מצא עילה להתערב בהערכתו של בית משפט קמא את מהימנות העדויות, או בטיפולו בסתירות לכאורה בעדותה של המתלוננת, שכן סתירות אלה לא ירדו לשורשו של עניין. זאת ועוד, דחה בית המשפט את טענות המערער בדבר השיהוי בדיווח האירוע, קבע כי בית משפט קמא סיפק לכך הסברים סבירים בפסק דינו, והדגיש את מצבה הנפשי הקשה של המתלוננת בעקבות התקיפה. עוד קבע בית המשפט כי זכותו של המערער להתגונן לא נפגעה בשל מחדל חקירה לכאורה, שכן הוא לא היה חייב להיות נוכח בחקירת המשטרה כחשוד. בית המשפט ציין מספר מחדלים בהגנתו של המערער אשר פעלו לרעתו וחיזקו את גרסת המתלונן לאירועים. ככלל, בית המשפט לא מצא עילה להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא ועל כן דחה את הערעור ואישר את ההרשעה. בערעור המדינה על גזר הדין, הסכים בית המשפט עם המדינה כי נסיבות העבירה והפגיעה שנגרמה למתלוננת הקטינה מצדיקות עונש חמור יותר. בית המשפט הדגיש את הנסיבות המחמירות של המעשה המגונה ואת הצורך בהרתעה כללית במקרים כאלה, במיוחד נוכח הפרת האמונים ופגיעותה של הקורבן. עם זאת, בית המשפט בחר שלא להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא לאפשר למערער לרצות את עונש המאסר שנגזר עליו בדרך של עבודות שירות, חרף האופי הנתעב של מעשיו, וזאת בשל מספר גורמים מקלים שהותוו על ידי בית משפט קמא, ובהם עברו הנקי של המערער, משפחתו הגדולה והתלותית, פעילותו הציבורית והנידוי החברתי ממנו עבר. במקום זאת, האריך בית המשפט את תקופת עבודות השירות בארבעה חודשים, וקבע כי רכיב המאסר בעונש זה יעמוד מעתה על חמישה חודשים. יתר רכיבי עונשו של המערער נותרו ללא שינוי.