ע"פ 1274/00

תקציר

גזר הדין עוסק בגבר שהורשע באונס ובמעשים מגונים תוך ניצול ליקויה הנפשי של קורבנו, וערער על ההחלטה. בית המשפט העליון קבע כי ההנחה הקודמת כי כל קשר מיני עם אישה לקוית נפש הוא פוגעני היא מיושנת, שכן החוק הנוכחי דורש הוכחת ניצול. המערערת ניצלה את הפיגור השכלי הקל, הצייתנות והתלות של המתלוננת, בידיעה שאינה מסכימה באמת. בית המשפט האמין לעדותה של המתלוננת, שתיארה את כפייתה של המערערת ואת חוסר הסכמתה, ודחה את טענת המערערת בדבר אי ידיעתה על ליקויה. אלמנט הניצול היה נוכח אף הוא, שכן המערער לחץ על המתלוננת לבצע מעשים מיניים למרות התנגדותה. בית המשפט אישר את ההרשעה, והסכים כי מצבה הנפשי של הקורבן איפשר את ההתעללות. בנוסף, בית המשפט הבהיר כי מצב המונע התנגדות אינו חייב להיות פיזי בלבד, וניסיונותיו של הקורבן להתנגד אינם שוללים תנאי זה. השופטת ביניש, יחד עם השופטים חשין ואנגלרד, דחתה את הערעור ואישרה את ההרשעה והעונש של שש שנות מאסר.