דנ"מ 5297/12

תקציר

פסק הדין הנדון קשור לעתירה לדיון נוסף בפסיקה קודמת של בית המשפט העליון בעניין פיצויים לפי חוק יישום תכנית ההתנתקות (התשס"ה-2005). פסק הדין הראשוני, שניתן על ידי השופטת א' חיות והוסכם על ידי השופט מ' נאור והשופט י' עמית, מתייחס לערעורם של המשיבים, שביקשו פיצוי נוסף מעבר לאמור בחוק ההתנתקות בגין מבנה מפעל שהוקם ברצועת עזה. המשיבים טענו כי הוצאו להם הוצאות גבוהות מאלה שדווחו לרשויות המס לצורך ניכוי מס, וכי על הוועדה המיוחדת המופקדת על פיצוי המפונים להתחשב בהוצאות אלה בפועל. השופטת חיות פסקה לטובת המשיבים בקובעה כי הוועדה המיוחדת מהווה "שסתום ביטחון" למקרים חריגים ומוסמכת לפסוק פיצויים מעבר לנדרש בחוק. הם הדגישו את הנסיבות הייחודיות של אירוע ההתנתקות ואת הצורך לפרש את החוק באופן גמיש כדי להשיג את המטרה של פיצוי הוגן. חיות התייחסה גם לפסיקה המקובלת בדיני הנזיקין, המאפשרת לתובעים להציג ראיות להכנסות גבוהות יותר ממה שדווח לרשויות המס. משכך, הורתה השופטת חיות למדינה לפצות את המשיבים בתוספת של 6.3 מיליון שקל, בהתחשב בפיצוי החלקי שכבר קיבלו. הוועדה המיוחדת עתרה לדיון נוסף, בטענה כי לפסק הדין עשויות להיות השלכות רחבות על אכיפה כלכלית ועבירות מס, ואולי גם "להכשיר" כספים שהושגו באמצעות העלמת מס או הלבנת הון. עוד טענו כי לפסק הדין עלולות להיות השלכות תקציביות משמעותיות. עם זאת, בית המשפט העליון דחה את העתירה לדיון נוסף, והדגיש כי פסק הדין הקודם הוגבל להליכים בפני הוועדה המיוחדת ולא חל על גופים או הקשרים ממלכתיים אחרים. בית המשפט עמד על פסק דינו הקודם, שהתבסס על נסיבותיהם הפרטניות של המשיבים, ומשכך לא מצא לנכון לקיים הליך נדיר וחריג נוסף לדיון נוסף. פסק הדין מחזק אפוא את שיקול דעתה של הוועדה המיוחדת תוך הדגשת הצורך לבחון כל מקרה לגופו ואינו מהווה תקדים למקרים אחרים שאינם קשורים לחוק ההתנתקות.