דנ"א 8144/09

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לעתירה לדיון נוסף בפסק דין קודם הנוגע לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. פסק הדין המקורי, שניתן על ידי המשנה לנשיא א' ריבלין, קיבל ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, וקבע כי אירוע בו היה מעורב העותר מס' 1 אינו מהווה תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים. משכך, ביקשו העותרים לערער על פסק הדין בנימוק שהוא קבע כלל חדש וקשה באשר לפרשנות מעשים מכוונים לפי החוק, אשר סתר לכאורה פסיקות קודמות והותיר את הציבור חשוף לנזקים שלא יפוצו. עם זאת, מתווה פסק הדין תואם היטב פסיקות קודמות בנושא, בעיקר בכל הנוגע לפרשנות החזקה הפוחתת ונטל ההוכחה הנדרש לביסוס הכוונה. פסק הדין אמנם הכיר בחידוש הלכתי פוטנציאלי בכל הנוגע לדרישת הכוונה גם כאשר הפגיעה היא אמצעי להשגת מטרה, אך הוא לא נחשב מספיק כדי להצדיק דיון נוסף חריג. השופט הדגיש כי טענות העותרים התמקדו במידה רבה ביישום פסק הדין על נסיבות פרטניות ולא היוו בסיס תקף לדיון כזה. בדחותה את העתירה אישרה השופטת כי הקביעות בפסק הדין עולות בקנה אחד עם הדין הקיים ואינן מצדיקות הליך נדיר של דיון נוסף. מסקנה זו הושגה תוך התחשבות בעקרונות שפורטו בפסקי דין קודמים ובהתחשב בראיות הספציפיות שהוצגו במקרה הנדון.