תמ"ש 4141/02

תקציר

פסק דין זה עוסק בזוג מוסלמי שהיה נשוי קרוב לארבעים שנה והביא ילדים משותפים. האישה הגישה תביעת גירושין לאחר שהבעל גירש אותה מביתם בניגוד לרצונה ביום 8.3.02. הגירושין הסתיימו על ידי בית הדין השרעי ב-24 באוקטובר 2002. האישה טענה כי הבעל תקף אותה באותו יום בו גירש אותה, והציגה כראיות מסמכים רפואיים והעתק מכתב האישום נגדו. עוד טענה כי הם בנו במשותף בית על קרקע שהוענקה להם במתנה על ידי אביו של הבעל ולכן היא זכאית למחצית מערכה. הבעל, לעומת זאת, טען כי הקרקע היא מתנה לו ולאשתו, וכי הבית עמד עליה לפני נישואיהם. השופט סיכם את הטיעונים שהציגו הצדדים והפנה לראיות הקיימות. הם הגיעו למסקנה שתביעות הנזיקין בגין גירושין ותקיפה שלא מרצון תקפות, אך התביעה לבעלות משותפת על הבית לא. מאחר ובני הזוג נישאו לפני תחולת חוק יחסי ממון בין בני זוג, חל עליהם דיני השיתוף כפי שהותוו בפסיקה קודמת. השופטת התייחסה בהרחבה לפסיקה הקודמת שעסקה בחלוקת נכסים בין בני זוג ובקשיים ביישומה בחברות מסורתיות. הם הציעו פתרון שיתמקד בחוקי הרישוי, שישמרו טוב יותר על אופייה של החברה המסורתית ויורידו את סף נטל ההוכחה. באשר לפיצוי בגין הרישיון, פסק השופט לאישה 50 אלף שקל. בגין הגירושין שלא מרצון נפסקו לאישה 250,000 ₪, ובגין התקיפה 36,000 ₪. השופטת הדגישה כי הסכומים שנפסקו לקחו בחשבון את פרטי המקרה הספציפיים, משך הנישואין ופסיקה קודמת. הסכום הכולל שהבעל חויב לשלם לאישה היה 336,000 ₪, בצירוף הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 14,000 ₪. השופטת סיימה את דבריה בהבעת הצורך של בני הזוג ליישב את חילוקי הדעות ביניהם באמצעות הידברות וכבוד. פסק הדין ניתן בהעדר הצדדים ביום 11.3.2009.