דנ"א 2757/04

תקציר

פסק דינו של בית המשפט העליון התמקד בכשירותו של שופט להעיד כעד בהליך שיפוטי. בית המשפט הכיר אמנם בחשיבותם של האמת והצדק, אך הדגיש את הצורך להגן על מעמדה ועצמאותה של הרשות השופטת. פסק הדין קבע הנחיות המגבילות את עדותם של שופטים. על פי הנחיות אלה, לא ניתן לחקור שופט על חובותיו השיפוטיות. אם התבקשה עדותו של שופט בעניין שאינו קשור לתפקידו השיפוטי, בית המשפט הדן בתיק יחליט אם השופט צריך להעיד. העדות תהיה בכתב, וניתן יהיה להגיש שאלות הבהרה לאחר מכן. אם בית המשפט ימצא צורך בכך, ניתן לזמן את השופט לחקירה נוספת, כאשר בית המשפט יקבע את הפורמט. כללים אלה נועדו לשמור על האיזון בין חשיפת האמת לבין ההגנה על הרשות השופטת. פסק דין זה היווה פסק דין מקדמי ועורר עתירה לדיון נוסף. עם זאת, בית המשפט דחה את העתירה, בנימוק של היעדר פסק דין משמעותי שיצדיק דיון נוסף. ההחלטה הושפעה גם מהנסיבות הנדירות והייחודיות של המקרה, שבמסגרתו זומן שופט להעיד על אירועים שהתרחשו לפני מינויו, מצב שספק אם יחזור על עצמו בקרוב. בית המשפט סבר כי דיון נוסף בשלב זה לא יועיל ועלול לעכב את עניינם של העותרים שלא לצורך. במקום זאת, הוחלט כי אם יתעורר מצב דומה בעתיד, ניתן יהיה לבחון מחדש את ההנחיות. העותרים הונחו לחזור לבית המשפט המחוזי להמשך הדיון, והבקשה לדיון נוסף נדחתה.