ע"א 1386-05-10

תקציר

פסק הדין הוא לטובת המערערת, אשר ערערה על החלטה בעניין חיובי ארנונה, הידועים גם בשם ארנונה, על נכס שבבעלות המשיב. בית המשפט מצא כי המשיב לא הגיש התנגדות בתוך המועד האחרון של 90 יום כנדרש בחוק, ולכן אינו יכול לטעון כי הנכס כולו היה צריך להיות מסווג למגורים ולא למסחר, סיווג שגרר חיובי מס גבוהים יותר. פסק הדין מדגיש את המנגנון הייחודי ליישוב סכסוכים הקבוע בחוק העררים, ואת הכלל לפיו תביעות מסוג זה מצויות בסמכותם של מנהלי הארנונה וועדות הערר ולא של בתי המשפט. אלא אם קיימות נסיבות חריגות, יש לפעול על פי הנהלים שנקבעו. במקרה דנן, בית המשפט לא מצא כל רשלנות או טעות מצד הרשות המערערת, ולא ניתן לייחס לרשות את הימנעותו של הבעלים ממסירת מידע מדויק על השימוש בנכס. השופטת גם דחתה את הטענה כי היה על הרשות לדעת על השימוש בפועל בנכס, וקבעה כי מעשיו של המערער היו סבירים וחוקיים. מאחר שהמשיבה לא עמדה בתנאים להשבה רטרואקטיבית, נדחתה תביעתם להחזר המסים העודפים ששולמו. ככלל, החלטת בית משפט קמא בוטלה, והערעור התקבל במלואו, תוך חיוב המשיב בתשלום הוצאות בסך 10,000 ₪.