על"ע 6/86

תקציר

במקרה שנדון בבית המשפט העליון, עורך דין, בעקבות הרשעה פלילית במכירת במרמה של נכסים שאינם בבעלותו, הועמד לדין משמעתי מטעם לשכת עורכי הדין. בתחילה נגזרו על המשיב ארבע שנות מאסר בפועל, שהופחתו לחמישה עשר חודשים בערעור, אך על תנאי זמני מלשכת עורכי הדין. בעקבות זאת הטיל בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין עונש השעיה של חמש שנים, החלטה שעליה ערערה פרקליטות המדינה בשל היותה מקלה מדי, תוך קריאה לשלילת רישיון לצמיתות. בית המשפט העליון ציין את חומרת מעשיו של המשיב והדגיש את הבגידה באמון הטבועה בהתנהלותו הפסולה של עורך דין. למרות שהכיר בגורמים מקלים כגון הזמן שחלף מאז ביצוע העבירות, היעדר הרשעות קודמות, הפיצויים הכספיים ששילם המשיב לנפגעים וההשפעה האישית של ההרשעה והמאסר, הדגיש בית המשפט העליון את העיקרון לפיו אל לערכאות הערעור או לבתי הדין המשמעתיים להתערב בעונשים המוטלים אלא אם הם חורגים באופן משמעותי מאמות המידה המקובלות. אמנם הייתה טענה להחמרת הענישה בשל חומרת העבירות, אך בית המשפט מצא כי ההשעיה שהוטלה, בהיותה אמצעי חמור התואם את המקסימום הקבוע בחוק באותה עת, הייתה ראויה. פסק הדין הדגיש את האיזון בין חומרת הענישה לבין שיקולים להקלה בנסיבות תוך שמירה על טוהר המידות המקצועי בתחום המשפטי. בסופו של דבר, הערעור על החמרת העונש נדחה, תוך שמירה על החלטת בית הדין המשמעתי להשעיה של חמש שנים.