ע"פ 4142/99

תקציר

המערערים הורשעו בעבירות סמים חמורות ורכביהם הוחרמו. הם ערערו על ההחרמה בטענה שלמשפחותיהם לא היו אמצעי מחיה ומגורים סבירים, כנדרש בסעיף 36ג(ב) לפקודת הסמים המסוכנים. בית המשפט העליון דחה את הערעור בקובעו כי תכלית הפקודה היא למנוע פגיעה בתנאי החיים של משפחתו של הנידון וכי יש להחיל את החריג בצמצום. את אמצעי הפרנסה הסבירים יש להעריך על פי מצבו הכלכלי של המורשע ולא באופן עצמאי. מאחר שלמערערים היה כספים ניכרים מפעילות הסמים שלהם, מצא בית המשפט כי ניתן לשמור על תנאי מחיה סבירים של משפחותיהם גם לאחר ההחרמה. נטל ההוכחה, קבע בית המשפט, מוטל על התביעה, אך המערערים לא הצליחו להביא כל ראיה לכך שהכספים מפעילותם העבריינית אינם עומדים עוד לרשותם. לפיכך, הערעור נדחה, והחרמת כלי הרכב אושרה.