תנ"ג 40896-01-13

תקציר

פסק הדין נסוב סביב מחלוקת הנוגעת למסמך המכיל תיקונים שערך עד, מר נווה, בטיוטת סיכום עדותו לתיק בבית המשפט. נקודת המחלוקת העיקרית היא האם יש לשתף מסמך זה עם המשיבים, או שמא ניתן להסתירו בעילה של סודיות. השופט פותח בתיאור האירוע במהלך הדיון, בו לא הצליח מר נווה לאתר את המסמך הרלוונטי בטלפון הנייד שלו, ומשתמע כי לא השתמש בו במהלך עדותו. לאחר מכן הם דנים במסגרת המשפטית סביב גילוי מסמכים ובחינתם בהליכים אזרחיים. החוק מעודד גילוי מרבי כדי לקדם את חיפוש האמת, אך ישנם חריגים, כולל מצבים של סודיות. פסק הדין דן בתהליך התלת-שלבי של בחינת טענת חיסיון. השלב הראשון מעריך את הרלוונטיות של המסמך, אשר במקרה זה אינו שנוי במחלוקת. השלב השני בוחן את קיומה של סודיות או ערכים מרכזיים מתנגשים. השופט קובע כי המסמך המדובר נופל תחת התקדים המשפטי שנקבע בפרשת הדסה, המכיר בחיסיון מסמכים שהוכנו בעיקר למשפט. כמו כן, הם מסיקים כי חיסיון זה חל על חומר שהוכן על ידי צד שלישי לבקשת הלקוח או עורך דינו. מאחר שמטרתה הדומיננטית של הטיוטה הייתה להכין את מר נווה לעדותו, השופט מחליט כי היא ראויה לחיסיון. יתר על כן, מאחר שאין מחלוקת על מטרת יצירת המסמך, ודבריו של מר נווה מבהירים את מהות תיקוניו, השופט מוצא כי אין צורך לעיין במסמך עצמו. לטענתם, אי-גילוי לא יפגע בצדק, במיוחד בהתחשב בתרומה המינימלית לכאורה של המסמך לחשיפת האמת. השופט גם דן בקצרה בסוגיית חיסיון עורך דין-לקוח, ומגיע למסקנה כי מר נווה יכול להיחשב כ"אדם אחר מטעם הלקוח". כך, חילופי המסמכים בין מר נווה לבין עורך דינו של הלקוח מוגנים תחת חיסיון מוחלט זה. הסכמת הלקוח, במקרה זה, המבקש, תידרש לוותר על סודיות זו. בסופו של דבר, השופט מחליט לקבל את הבקשה, כלומר המסמך לא ישותף עם המשיבים. השופט מדגיש את היעדר צווי ההוצאות בהתחשב בנסיבות. החלטה זו מתקבלת על סמך הפרטים הספציפיים של המקרה, והמסמך המדובר יישאר חסוי.