דב"ע לז/13 - 4

תקציר

הערעור מתייחס לסכסוך בין ועד עובדים לבין אלקו, בנוגע להשבתת מפעל אלקו. מועצת העובדים טענה כי ההשבתה אינה חוקית וביקשה מבית המשפט להורות לאלקו לשלם שכר לעובדים עבור משך ההשבתה, ולהצהיר כי יש לראות את ההשבתה כתקופת עבודה רצופה. אלקו טענה כי ההשבתה היא אמצעי הגנה משפטי, בעקבות שביתת העובדים ולכן העובדים אינם זכאים לשכר עבור תקופה זו. בית הדין קבע כי בעוד שהמונחים "שביתה בלתי חוקית" או "השבתה בלתי חוקית" אינם מופיעים בחוק הישראלי, השבתה היא אמצעי הגנה הנובע מעצם טיבם של יחסי העבודה הקיבוציים. בית הדין הכיר במושג השבתת מגן, שהיא אמצעי הגנה שמעסיק יכול לנקוט במסגרת סכסוך עבודה תלוי ועומד, בתנאי שמתקיימים תנאים מסוימים. אלה כוללים קיומו של סכסוך עבודה מתמשך, ומצב שבו העובדים כבר נקטו פעולה תעשייתית. ההשבתה ההגנתית חייבת להיות מידתית לפעולות העובדים ושני הצדדים צריכים לתרום לפתרון הסכסוך. בנוסף, השבתת עובדים שאינם מעורבים ישירות בסכסוך חייבת להיות הכרחית מבחינה תפעולית. במקרה הספציפי, בית המשפט מצא כי ההשבתה של אלקו עמדה בדרישות של השבתת מגן. ראשית, היה סכסוך עבודה קיים, שכן מועצת העובדים ואלקו לא הסכימו על תנאי הסכם קיבוצי מיוחד. שנית, העובדים נקטו בפעולה תעשייתית בכך שלא התייצבו לעבודה, ומועצת העובדים הודיעה לאלקו על כוונתה להמשיך בפעולה. שלישית, בעוד שפעולת ההגנה של אלקו לא ננקטה באותו יום של שביתת העובדים, בית הדין קיבל את הקביעה כי ההשבתה הייתה אמצעי הגנה סביר בהתחשב בנסיבות. עוד ציין בית המשפט כי שני הצדדים תרמו לסכסוך וסירבו לגישור, מה שמעיד על חוסר רצון לפתור את הסכסוך. באשר להיקף ההשבתה, קבע בית המשפט כי אלקו הוכיחה די הצורך כי לא ניתן מבחינה תפעולית להמשיך בעבודתם של חלק מהעובדים, למרות השביתה. נטל ההוכחה עבר אז למועצת העובדים לספק ראיות לכך שעובדים מסוימים יכלו לעבוד, אך הם לא עשו זאת. בית המשפט דחה את הבקשה להכריז על ההשבתה כבלתי חוקית ולהורות על תשלום שכר, שכן העתירה לא פירטה עובדים בודדים. עם זאת, בית הדין נעתר לבקשה להתייחס להשבתה כאל תקופת עבודה רצופה בכל הנוגע לזכויות עובדים הקשורות להמשכיות תעסוקתית. בית הדין הצביע גם על מגמה בעייתית ביחסי העבודה, שבה ועדי העובדים חרגו מסמכותם במשא ומתן על הסכמים קיבוציים מיוחדים, והמליץ כי הדבר ינוהל על ידי ארגון העובדים.