בש"א 998/92

תקציר

בתיק הנוגע להליך הערעור בהליכי פשיטת רגל, ערער המערער על החלטת ביניים של בית המשפט המחוזי בעניין פשיטת רגל לפי סעיף 150 לפקודת פשיטת הרגל. בית המשפט העליון בחן מקרה זה לאחר שהוגש ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי ולאחר מכן נדחה על ידי הרשם, שטען כי ההחלטה אינה ניתנת לערעור בזכות. בית המשפט העליון אישר את הדחייה, והדגיש כי על מנת שערעור יהיה תקף לפי סעיף 182(ג) לפקודה, על הצו להיות "צו פשיטת רגל" וניתן בבית המשפט המחוזי של ערכאה ראשונה. בית המשפט הבהיר כי בית המשפט המחוזי משמש בדרך כלל כערכאה ראשונה בענייני פשיטת רגל, אלא אם כן מדובר בערעורים מבית משפט שלום, דבר שטרם התרחש מאחר שלא הופעלה סמכות השרים הרלוונטית. בית המשפט הדגיש את אופיים המקורי של הליכים לפי סעיף 150, והבחין בינם לבין הליכי ערעור, שכן סעיף 150 מאפשר השגות על מעשיו או החלטותיו של נאמן. בית המשפט העליון קבע כי החלטות פרוצדורליות או ראייתיות בהליכי פשיטת רגל אינן נחשבות לצווי פשיטת רגל ולכן אינן ניתנות לערעור בזכות. עם זאת, ניתן לערער על החלטות שאינן צו פשיטת רגל ברשות על פי חוקי בית המשפט הכללי, אם כי המערערת לא ביקשה רשות כזו במקרה זה. פסק הדין נחתם בהמלצה לבחינה מחודשת של הסדרי הערעור המיוחדים בפקודה, דבר המצביע על מהלך אפשרי לקראת סטנדרטיזציה של הליכי ערעור בהקשרים משפטיים דומים. משכך, נדחה הערעור, והמערערת חויבה בהוצאות משפט של המשיבים.