ער"מ 1276/22

תקציר

בפסק הדין הנדון נדחה הערעור, תוך שהוא קובע כי המועד האחרון להגשת ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מנהליים הוא 45 יום, לפי תקנה 33 לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים. המערער טען כי תקופת הערעור צריכה להיות 60 יום על בסיס תקנה 137 לתקנות SDA, תוך שימוש בהנחיית פרק ה' בערעור על החלטת רשם, המחריגה במפורש את תקנה 137, בניגוד לפרק ו'. אולם, טענה זו נדחתה בשל הלשון הברורה בתקנה 34 הקובעת אחרת. עיון בתיקוני התקנות העלה כי הכוונה לא הייתה לאמץ את תקופת הערעור בת 60 הימים של הרשות לתיקים מנהליים, אלא להתחשב ביכולתם של המשיבים להגיש ערעור משלהם בתוך 60 יום. הגשת המערער הוגשה באיחור 56 ימים לאחר מתן פסק הדין. שיקול דעתו של הרשם לדחות הארכה רטרואקטיבית של המועד נשמר, שכן טעויות בהבנת החוק או שיקולים כלליים הקשורים למגפה אינם נחשבים נימוקים מיוחדים להארכה. המצב הרפואי שצוטט היה קשור לבתו של בא כוח המערער, מה שהחליש עוד יותר את תיק ההארכה. סיכומו של דבר, החלטות הרשם בעניין השיהוי והשיהוי, אשר שקלו את עיתוי הערעור ואת השקעת המשאבים, נמצאו נכונות, והביאו לדחיית הערעור.