תמ"ש 42807-11-13

תקציר

התיק נסוב סביב ירושתו של אדם שנפטר, י.כ., שהותיר אחריו צוואה ועל עזבונו חולקים בעלה, מ.מ., ובנה. נקודת המחלוקת העיקרית היא האם המנוחה הייתה תושבת ניו יורק או ישראל בעת פטירתה, דבר שיקבע את חלוקת עזבונה בהתאם לחוקי שתי המדינות. הבעל, שהוא התובע בתיק זה, טוען כי המנוחה הייתה תושבת ניו יורק, ואילו הבן טוען שהיא התגוררה בישראל. יש לציין כי המנוח הותיר אחריו נכסים בשתי המדינות. פסק הדין דוחה את טענות התובעת ופוסק לטובת הבן. היא קובעת כי המנוחה הייתה תושבת ישראל בעת מותה בהתבסס על מספר גורמים. ראשית, התובע לא חלק על טענתו הראשונית של הבן כי מקום מגוריו של המנוח היה בישראל ואף הצהיר על כך בעצמו בתצהירי בית המשפט. שנית, בצוואתו של המנוח, שהוגשה לאישור צוואה על ידי הבן, צוין במפורש ישראל כמקום מגוריה. בנוסף, ממעשיו ומהתבטאויותיו של התובע עצמו משתמע כי מרכז חייו של המנוח היה בישראל. עוד מודגש בפסק הדין כי תביעת התובע כנגד עיזבון המנוח אינה תקפה משום שעיזבון אינו ישות משפטית ולכן אינו יכול להיות צד בהליך משפטי. התביעה נתפסת גם כניסיון לעקוף את ההליך הראוי להתנגדות לצוואה. כמו כן, השופט קובע כי לבית המשפט בישראל סמכות לדון בכל עזבונו של המנוח, לרבות נכסים הנמצאים בחו"ל, שכן למנוחה היו נכסים בישראל בעת פטירתה. סמכות שיפוט זו אינה מותנית במקום מגוריה של המנוחה והיא משתרעת על כל נכסיה, ללא קשר למיקומם. השופט מתייחס גם לזכותו של התובע לבחור בין ירושה על פי הצוואה או על פי דין מדינת ניו יורק, ומציין כי התובע כבר בחר לערער על הצוואה ולבקש זכויות על פי הדין הישראלי. חוות דעתם של מומחי הדין הזר שהובאה בתיק תומכת בדעה זו. בסופו של דבר, פסק הדין דוחה את טענות התובע ומורה לו לשלם 20,000 ₪ שכר טרחת עורך דין והוצאות. פסק הדין מחזק את העמדה המשפטית לפיה עיזבון אינו אישיות משפטית ואינו יכול להיות צד בהליכים משפטיים. כמו כן, היא מבהירה את סמכות השיפוט הבינלאומית של בתי המשפט בישראל בתביעות ירושה, ומאשרת כי החלטת בית המשפט בעניין עזבונו של אדם שנפטר בעל נכסים בישראל חלה על כל נכסיו ברחבי העולם, ללא צורך בהליכים נוספים.