רע"א 483/88

תקציר

הערעור בתיק זה התקבל, וביטל החלטה של ערכאה נמוכה יותר, בעיקר בשל הטיפול בסמכות שיקול הדעת של המנהל לגבות מס מכירה. השופט המלומד סיווג במקור סוגיות שיפוטיות באופן שגוי ורמז שרק בית המשפט הגבוה לצדק יכול להעריך שימוש לרעה בשיקול דעת. התיק נבנה על הבחנות משפטיות היסטוריות בין החלטות "בטלות ומבוטלות" או "ניתנות לביטול", דיכוטומיה שעמדה בפני ביקורת וביקורת מצד בתי המשפט, והציעה גישה גמישה יותר לבטלות בהתאם להקשר של זכויות וסעד. למרות הדיונים סביב החלפת המבחן המסורתי במבחן חדש, שעשויים להיות שאולים הן מההקשרים של המשפט האזרחי והן מההקשר המינהלי, הפתרון במקרה הספציפי הזה לא דרש הכרעה בשינויים כאלה. ערכאת הערעור התמקדה בשאלה האם בית משפט מחוזי יכול לבחון פעולות או סירובים של רשות מינהלית באמצעים עקיפים, וקבעה כי גם אם שיקול הדעת נתון למנהל לפי סעיף 27(ד) לחוק הרלוונטי, כל החלטה צריכה לעלות בקנה אחד עם עקרונות המשפט הציבורי. בית המשפט דחה את המגבלה שהציבה הערכאה הנמוכה יותר, אשר מנעה בחינת שיקול דעתו של המנהל, ובכך קבע כי הערעור תקף. משכך, נדחתה בקשת המשיב, וכתוצאה מכך חויב המשיב בתשלום שכר טרחת עורך דינו של המערער. בסופו של דבר, חוות הדעת מכירה בצורך בבחינה מתמשכת של הנקודות העדינות יותר של הבחנה בין החלטות מינהליות בהקשרים שיפוטיים רחבים יותר.