ע"א 10740-11-25

תקציר

## ניתוח משפטי של פסק דין ע"א 10740-11-25 **מבוא** פסק הדין הנדון עוסק בערעור על החלטת בית המשפט המחוזי לדחות תביעה לאכיפת הסכם מכר דירה בפרויקט תמ"א 38, וזאת בעקבות הסכם פשרה שנחתם בין המערערים למשיבה 1, יזמית הפרויקט. עיקר המחלוקת בערעור נסוב סביב חיוב המערערים בהוצאות משפט לטובת המשיבים 2 ו-3, שלא היו צדדים להסכם הפשרה. **רקע עובדתי ומשפטי** 1. **הסכסוך המקורי:** המערערים הגישו תביעה לאכיפת הסכם מכר דירה בפרויקט תמ"א 38, וכן לאכיפת פסק בוררות שקבע כי בין המערערים למשיבה 1 קיים הסכם מכר תקף. המחלוקת התעוררה בשל רישום הערות אזהרה סותרות בשתי תתי-חלקות במקרקעי הפרויקט – הערה לטובת המערערים והערות לטובת המשיבים 2 ו-3. לטענת המערערים, משיבה 1 מכרה דירה אחת (דירה 15) בשתי עסקאות נוגדות. משיבה 1, מנגד, טענה כי ההסכם עם המערערים הוא הלוואה ש'בוטחה' באמצעות הסכם מכר והערת אזהרה על דירה שונה מזו שנמכרה למשיבים 2 ו-3. 2. **הסכם הפשרה:** במהלך ההליך, נחתם הסכם פשרה בין המערערים למשיבה 1. במסגרתו, התחייבה משיבה 1 לשלם למערערים סך של 1,200,000 ש"ח, בתמורה לסילוק מלא של כל הטענות וההליכים המשפטיים בין הצדדים, לרבות הוצאות משפטיות. הסכם הפשרה קבע גם כי "בכל ההליכים האלו כל צד ישא בהוצאותיו". המשיבים 2 ו-3 לא היו צד להסכם הפשרה. 3. **החלטת בית המשפט המחוזי:** בית המשפט המחוזי דחה את התביעה בהסכמת הצדדים. עיקר פסק הדין התמקד בחיוב בהוצאות משפט. נקבע כי משיבים 2 ו-3 זכאים לפיצוי בגין הוצאותיהם, מאחר שהם "נגררו למעשה להליך". הוטל על המערערים לשאת ב-75% מההוצאות, ומשיבה 1 ב-25% הנותרים. הקביעה לחלוקה זו נבעה מ"מערכת ההסכמים הסבוכה" שהביאה ל"סיטואציה שבה נחתמו למעשה שני הסכמים ביחס לדירה 15". בית המשפט המחוזי קבע כי הסכם הפשרה אינו מבהיר באופן חד משמעי מי יישא בהוצאות המשיבים 2 ו-3. **הערעור** המערערים ערערו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, בטענות עיקריות: * **אי-פסיקת הוצאות:** לא היה מקום לפסוק הוצאות לטובת המשיבים 2 ו-3, שכן הסכם הפשרה, אף שלא היו צדדים לו, תרם גם להם, ובהליכים שנסתיימו בפשרה מקובל שכל צד נושא בהוצאותיו. * **גובה ההוצאות:** סכום ההוצאות שנפסק לטובת המשיבים 2 ו-3 גבוה מדי, בהתחשב בשלב הדיוני בו הסתיים ההליך, ובכך שהחשבוניות שהוצגו שולמו בגין ניהול ההליך עד סופו. בנוסף, משיב 3 לא הציג כל אסמכתא לתשלום שכר טרחה. * **חלוקת נטל ההוצאות:** חלוקת הנטל בין המערערים למשיבה 1 אינה צודקת, שכן משיבה 1 פעלה באופן "מרמתי", ולכן היה מקום להטיל עליה את מלוא התשלום או לשנות את יחס החלוקה באופן משמעותי. **דיון והכרעה של בית המשפט העליון** בית המשפט העליון (השופט כבוב, בהסכמת השופטות ברק-ארז וכנפי-שטייניץ) דחה את הערעור פה אחד, אף ללא צורך בתשובה מטעם המשיבים, מכוח סמכותו לפי תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, בשל "אין לערעור סיכוי להתקבל". **נימוקים עיקריים לדחיית הערעור:** 1. **שיקול דעת הערכאה הדיונית בנושא הוצאות:** נקבע כי נושא הוצאות המשפט נתון לשיקול דעתה הרחב של הערכאה הדיונית. ערכאת הערעור מתערבת רק במקרים חריגים של טעות משפטית או פגם מהותי בשיקול הדעת. בענייננו, לא נמצאו נסיבות חריגות כאלה. 2. **תכלית הוצאות המשפט:** תקנה 151 לתקנות קובעת כי תכליתן של הוצאות היא שיפוי בעל הדין על הוצאותיו, תוך התחשבות בתוצאות ההליך, במשאבים שנדרשו, בהתנהלות הצדדים, ובאיזון בין זכויות שונות. תקנה 153 מפרטת שיקולים נוספים. 3. **ברירת המחדל לפסיקת הוצאות ריאליות:** ככלל, יש לפסוק הוצאות ריאליות, סבירות, מידתיות והכרחיות לבעל הדין שזכה בהליך. ברירת מחדל זו מעוגנת בתקנות החדשות (תקנה 152). 4. **התמודדות עם טענות המערערים:** * **התרומה של הסכם הפשרה למשיבים 2 ו-3:** בית המשפט העליון דחה את הטענה כי הסכם הפשרה, שלא היו צדדים לו, מנע את חיוב המערערים בהוצאות. נקבע כי טענה זו מבוססת על הנחת המערערים כי היו זוכים בדירה אלמלא הפשרה, הנחה שלא הוכרעה. בנוסף, נקבע כי לא הוכח שמשיבים 2 ו-3 נתרמו מהסכם הפשרה, בניגוד לעמדתם כי "נגררו" להליך בשל "מערכת ההסכמים" המקורית. * **גובה ההוצאות:** לא הוכח כי סכום ההוצאות שנפסק חורג מהסביר או המידתי, באופן שמצדיק התערבות ערכאת הערעור. הליך המשפטי, גם אם לא הגיע לשלב מתקדם, כבר כלל השקעת משאבים משמעותיים (לרבות כתבי הגנה). הטענה כי חשבוניות שכר הטרחה שולמו בגין ניהול ההליך עד תומו נטענה בעלמא ולא הוכחה. * **חלוקת נטל ההוצאות:** הוטלה על הערכאה הדיונית סמכות רחבה לקבוע חלוקת הוצאות, תוך התחשבות במכלול הנסיבות, לרבות התנהלות הצדדים ("ניחוח השדה"). לא נמצאה הצדקה להתערב בחלוקה שנקבעה. **מסקנות והשלכות משפטיות** * **חיזוק מעמד הערכאה הדיונית:** פסק הדין מחזק את מעמד הערכאה הדיונית בקביעת הוצאות המשפט, ומגביל את התערבותה של ערכאת הערעור למקרים חריגים. * **פרשנות הסכמי פשרה והשפעתם על צדדים שלישיים:** פסק הדין מבהיר כי הסכם פשרה בין צדדים מסוימים אינו פוטר בהכרח את הצדדים להסכם מחובת תשלום הוצאות לטובת צדדים שלישיים, במיוחד אם לא הוכחה תרומת ההסכם לטובתם. * **ההבחנה בין הסכם הלוואה להסכם מכר:** פסק הדין נוגע בעקיפין להבחנה בין הסכם הלוואה לבין הסכם מכר, כאשר טענת היזמית כי ההסכם עם המערערים היה הלוואה שבוטחה בהסכם מכר, עומדת בלב הסכסוך המקורי. * **התמודדות עם עסקאות נוגדות:** הסוגיה של עסקאות נוגדות, שהינה עניין מרכזי בסכסוך, נפתרה במסגרת הסכם הפשרה, ופסק הדין עוסק רק בתוצאותיו המשפטיות של הסכם זה. * **חשיבות ההוכחה:** פסק הדין מדגיש את חשיבות הוכחת טענות, לרבות טענות הנוגעות לתשלום הוצאות, באמצעות ראיות מתאימות. * **חדשנות משפטית:** ניתן לראות בפסק דין זה דוגמה ליישום תקנות סדר הדין האזרחי החדשות, ובפרט את הדגש על ברירת המחדל של הוצאות ריאליות. עם זאת, לא נראה כי פסק הדין מציג חידוש משפטי מהותי, אלא יותר אימוץ ויישום של הלכות קיימות. **סיכום** בית המשפט העליון אימץ את החלטת בית המשפט המחוזי לדחות את הערעור, תוך שהוא מחזק את עקרונות היסוד הנוגעים לשיקול דעת הערכאה הדיונית בפסיקת הוצאות משפט, וכן את החשיבות של הוכחת טענות והשפעת הסכמי פשרה על צדדים שלישיים. פסק הדין משקף גישה שמרנית יחסית, המעניקה משקל רב להחלטת הערכאה הדיונית ולאינטרס הציבורי של סיום הליכים.