בג"צ 2597/99

תקציר

העותרים, שאינם יהודים, ביקשו להתגייר ולהצטרף לעם היהודי בישראל. הם הגיעו לישראל באופן חוקי ולמדו יהדות לצורכי גיור. לאחר סיום לימודיהם הופנו לבתי דין מחוץ לישראל, שם עברו את טקס הגיור וחזרו לישראל. השאלה שעמדה בפני בית המשפט הייתה האם חוק השבות חל עליהם. המשיבים טענו כי חוק השבות חל רק על יהודים המתגוררים מחוץ לישראל ומבקשים לעלות אליה, או על יהודים שהגיעו לישראל ומתגוררים בה בעודם יהודים. לטענת המשיבים, החוק אינו חל על מי שעבר הליך גיור בארץ או בחו"ל לאחר שהותו בישראל. העותרים טענו כי נקודת המוצא היא שחוק השבות הוא חוק לאומי ולא חוק דתי ולכן אין סיבה שהוא יוגבל לגיור אורתודוקסי. בית המשפט קבע בדעת רוב כי חוק השבות חל על מי שאינו יהודי שהגיע לישראל ועבר הליך גיור (בארץ או בחו"ל) בעת שהותו בה כדין. בית המשפט הדגיש כי תכליתו של חוק השבות היא להביא את כל גלויות העם היהודי לארץ ישראל, ולכן השאלה האם הגיור קדם למקום המגורים או להיפך אינה רלוונטית. עוד קבע בית המשפט כי החשש מפני ניצול לרעה של חוק השבות אינו צריך להביא לצמצום תחולתו, וכי יש לטפל בניצול לרעה במסגרת החוק ולא בדרך של מניעת תחולתו. השופטים טירקל, פרוקצ'יה, לוי וגרוניס התנגדו. הם קבעו כי על פי לשונו ותכליתו, חוק השבות חל רק על יהודי שעלה לישראל, כלומר הגיע לישראל כיהודי, ואינו חל על מי שהגיע לישראל והשתקע בה, ורק אז עבר הליך גיור. לטענת השופטים המתנגדים, החלת חוק השבות על מי שהתגיירו לאחר שהתגוררו בישראל אינה עולה בקנה אחד עם תכליתו של החוק כחוק קיבוץ גלויות, ואנשים אלה אינם נמנים עם "קבוצת היעד" שעליה חל החוק. יתר על כן, הם סברו כי הכרה בתחולתו של חוק השבות על מצב דברים כזה תטשטש את ייחודו כחוק בעל מהות של חוק יסוד.