ע"א 4220/12

תקציר

פסק הדין מתייחס לשש תביעות מאוחדות הנוגעות לסכסוכי בעלות על קרקע הנובעים מהליך הסדר הקרקעות. עיקר עיסוקו של בית המשפט היה בתוקפה של ההפקעה לפי חוק הרכישה. תביעת המדינה לקרקע המדוברת נשענה במידה רבה על הפקעה זו, שהשפיעה רבות על עניינים אחרים בתיק. בית המשפט ניתח טענות שונות, לרבות האם למערערים היו זכויות בחלקות הקרקע לפני ההפקעה ולכן היו זכאים לפיצויים או לקרקע חלופית. מבחינה היסטורית, טענות אלה קשורות להקשר הייחודי של חוק הרכישה שנועד להכשיר השתלטות ממשלתית על קרקעות שנחשבו נטושות במהלך הקמת מדינת ישראל ולאחריה. לדברי בית המשפט, חוק הרכישה, אף שספג ביקורת על פגיעה בזכויות קניין, נותר בתוקף בשל סעיף השמירה עליו. טענות המערערים נעדרו טענה כי לא התקיימו התנאים לפי סעיף 2 לחוק הרכישה בעת ההפקעה, ואף לא הוצגו ראיות המערערות על ביצוען או חוקיותן של ההפקעות האמורות. טענתם הנוספת של המערערים כי צווי ההפקעה בטלים מחמת מטרות שלא מומשו נדחתה, שכן בית המשפט ציין כי הפקעות אלה, בהיותן ישנות מאוד, קיבלו תוקף גם על פי אמות מידה משפטיות חדשות. יתר על כן, פסק הדין בחן האם למערערים או לאבותיהם הייתה זכות או טובת הנאה כלשהי טרם הפקעתם על פי דיני הקרקעות העות'מאניים – טענה מרכזית היא ההכרה לכאורה בזכויות הקרקע של הבדואים באמצעות מנהגים מסורתיים. בית המשפט הגיע למסקנה שלא קיימת אוטונומיה משפטית או הכרה כזו. בית המשפט דחה את הטענה כי גידול רציף כלשהו מזכה את המערערים בזכויות, תוך ציון שימוש מוגבל ולא רציף שאינו עומד באמות המידה המשפטיות לביסוס טענות. גם הניסיון להכשיר תביעות באמצעות היושר, המשפט הבינלאומי או חוקי היסוד של ישראל נכשל, שכן הם לא סתרו את ההחרגות הסטטוטוריות של זכויות אלה. ככלל, עמד בית המשפט על ההחלטה לרשום את החלקות שבמחלוקת על שם המדינה ורשות הפיתוח, אישר את חוקיותן של הפקעות העבר ושלל זכויות פרטיות נטענות על פרקטיקות בדואיות מסורתיות נטולות ביסוס משפטי פורמלי.