ת"א 35912-12-10

תקציר

פסק דין זה דן בתביעה אזרחית בה תובע התובע את הנתבע בגין הוצאת דיבה. מקורן של תביעות הדיבה הוא התבטאויות שונות של הנתבע על התובע, לרבות תלונה במשטרה, דברים שנאמרו במהלך חקירת המשטרה ודברים שפורסמו בפורום אינטרנטי. השופטת פותחת ומציינת כי אין מחלוקת על עצם קיומן של ההודעות, שפורסמו על ידי הנתבעת. לפיכך, השאלות העיקריות שיש להכריע בהן הן האם פרסומים אלה מהווים לשון הרע, ואם כן, האם קיימות לנתבע הגנות כלשהן המנויות בחוק. לאחר מכן פונה השופט לנתח כל פרסום לגופו, החל מהתלונה במשטרה. נמצא כי פרסום זה אינו מהווה לשון הרע, וגם אם כן, הוא היה מוגן לפי סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע, המתייחס לפרסומים שנעשו בתום לב בצורת קובלנה. גם הפרסום השני, שבו הגיב הנתבע לדבריו הקשים של התובע, אינו נחשב לשון הרע, שכן הוא נתפס יותר כהבעת דעה ולא כהצהרת עובדות. הפרסומים השלישי והרביעי, לעומת זאת, נחשבים לשון הרע. הם מתייחסים לתובע, שאשתו ברחה למקלט, כאל אדם שאינו "נס מגן עדן", ורומזים כי הוא אלים. למרות שפרסומים אלה נחשבים ללשון הרע, השופטת מציינת כי הם מוגנים לפי סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, שכן הם נעשו בתום לב ובהקשר של חובה מוסרית וחברתית לפרסם, בתגובה להשמצה קודמת של התובעת על המקלט ועל הנתבעת עצמה. לאחר מכן עוברת השופטת לדון בתביעה שכנגד, שהגיש הנתבע נגד התובעת בגין פרסומיו המכפישים הרבים אודותיה, לרבות כינויה "נאצי", "רוצחת" והאשמתה במתן שוחד לשוטרים. התובע אינו מכחיש שביצע פרסומים אלה. השופט פוסק לטובת התביעה שכנגד של הנתבע, וקובע כי פרסומים אלה מהווים לשון הרע וכי לא ניתן להחיל במקרה זה את הגנות האמת ותום הלב. כוונת התובע לפגוע, יחד עם הפגיעה הקשה בשמו הטוב של הנתבע, מביאה את השופט להורות לתובע לשלם לנתבע 75,000 ₪ כפיצוי, בנוסף להוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.