הפ"ב 871-09-13

תקציר

מקרה זה מנתח את הדרישות הפרוצדורליות לאישור פסק בוררות כאשר הצדדים שמרו לעצמם את הזכות לערער על פסק הבוררות. המבקשים ביקשו צו הצהרתי לביטול הליך שהוגש על ידי המשיב לאישור פסק בוררות חלקי והחלטה משלימה. ליבת טענת המבקשים היא כי לא קיים פסק בוררות הניתן לאישור מכיוון שהצדדים שומרים על זכות חוזית לערער. **עקרונות משפטיים וחידושים:** * **טיבו של פסק בוררות הניתן לאישור:** בית המשפט, בקבלת העתירה, הדגיש את ההבחנה המכרעת בין פסק דין שמבקשים *לבטל* לבין מצב בו מערערים על עצם *אישור* הפסק. * בית המשפט ציטט את סעיף 23(ב) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (חוק הבוררות), הקובע כי השגות לאישור פסק בוררות מוגבלות בדרך כלל לבקשה לביטולו או לערעור לפי סעיף 29ב. * עם זאת, בית המשפט פירש הוראה זו באופן חדשני כך שמנגנון הבקשה לביטול חל כאשר נטען כי פסק הבוררות בטל על סמך עילות הביטול המנויות בסעיף 24 לחוק הבוררות. * באופן מכריע, כאשר ההתנגדות אינה על תוקפו של פסק הדין עצמו (כלומר, אי בקשת ביטול לפי סעיף 24), אלא על העובדה ש*לא קיים פסק בר-אישור* בשל זכות ערעור תלויה ועומדת, יש צורך במסלול פרוצדורלי אחר. בנסיבות אלה, בקשה לביטול הליך האישור *על הסף* היא דרך הפעולה הראויה, ולא בקשה לביטול. * **עדיפות של "אישור" על פני התנגדויות פרוצדורליות:** פסק הדין מסתמך על פסיקה מבוססת, במיוחד *ע"א 49/89 מרסל נ. ע"א* וע"א 633/75 מדינת ישראל נ' הלוי*, לחיזוק העיקרון לפיו על בית המשפט להשתכנע תחילה כי המסמך שהוצג הוא אכן "פסק בוררות" הניתן לאישור. * פסק הדין מבהיר בבירור כי השאלה האם מסמך מהווה "פסק בוררות" גוברת על כל הוראה הנוגעת למועד או לצורת הבקשה. אם אין מה לאשר או לבטל, חוק הבוררות אינו חל על דיווח כזה. * המשמעות היא שאם לצדדים יש זכות לערער, פסק הדין עדיין אינו סופי ולכן עדיין אינו ניתן לאישור. הבקשה לאישור מוקדמת מדי. * **מיצוי זכויות הערעור:** בית המשפט מצא כי המבקשים לא זנחו את זכותם לערער. * ההליך הקודם בו טענו המבקשים לזכותם לערער לא היה סופי בדבר ויתור על זכות זו, שכן הוא נדחה מטעמים פרוצדורליים. * העיכוב במינוי בורר לערעור יוחס ל"טעות מנהלית" של לשכת עורכי הדין, ולא להתנהלות המבקשים. הדבר מפריך באופן ישיר את טענת המשיב כי חוסר המעש של המבקשים הביא לזניחת זכות הערעור שלהם. * בית המשפט גם הבהיר כי מגבלות הזמן להגשת ערעור, לפי התוספת השנייה לחוק הבוררות, מותנות במינוי בורר, שטרם התרחש בשל הטעות המנהלית. לפיכך, לא ניתן לראות במבקשים כמי שהחמיצו את חלון הערעור. * **סינגולריות פרוצדורלית:** המקרה מדגיש את החשיבות של בחירת הכלי הפרוצדורלי הנכון. טענת המשיב כי המבקשים עוקפים החלטת רשם קודם על ידי הגשת צו הצהרתי או בקשת סילוק על הסף נדחתה. בית המשפט הבחין בין המצב הקיים לבין בקשה לביטול, ובכך נתן תוקף לנוהל שבחרו המבקשים כמתאים לתביעתם הספציפית. לסיכום, החלטת בית המשפט מתייחסת באופן חדשני למורכבויות הפרוצדורליות המתעוררות כאשר עצם הסופיות והאישור של פסק בוררות שנויות במחלוקת בשל זכות ערעור תלויה ועומדת על הפרק. הוא קובע כי בקשה לביטול הליך האישור *על הסף* היא הדרך הנכונה כאשר ההתנגדות נובעת מאי סופיות פסק הדין, ולא ערעור על תוקפו בעילה של ביטול.