ת"א 49700-02-20

תקציר

בית המשפט מצא כי טענת השוכר כי המשכיר פעל בחוסר תום לב במהלך המשא ומתן על החוזה והונה אותו לא הוכחה. המשכיר לא היה מודע למחלוקות כלשהן בנוגע לנכס ולכן לא הסתיר אותן מהשוכר. בנוסף, לא נמצא קשר סיבתי בין עיכוב הבנייה לבין ביטול החוזה על ידי השוכר. טענת השוכר כי המתין שלוש שנים לביטול החוזה בשל הבטחות המשכיר כי הבעיות ייפתרו בקרוב לא הייתה משכנעת. עוד מצא בית המשפט כי כוונתו האמיתית של השוכר מאחורי החוזה לא הייתה להפעיל שטיפת מכוניות, אלא לבנות מבנה מסחרי, מה ששינה את הדינמיקה של המצב. באשר לתביעתה הנגדית של המשכיר בגין דמי שכירות שלא שולמו, קבע בית המשפט כי האיחור הניכר שלה בדרישת התשלום הפך את הפרת השוכר להפרה לא מהותית. מהתנהלותה של המשכירה השתמע כי היא לא ראתה באי התשלום הפרה משמעותית. יתר על כן, החוזה קבע כי ביטול על ידי השוכר יביא לפיצוי קבוע של 30% מדמי השכירות במקרה של הפרה יסודית, אך המשכיר לא פעל במהירות לאכוף סעיף זה. לפיכך, ההפרה סווגה כרגילה, ותביעת המשכיר לפיצוי המוסכם נדחתה. בסיכומו של דבר, הן תביעת השוכר והן תביעתו שכנגד של המשכיר נדחו. בית המשפט לא פסק לאף צד הוצאות משפט, אך השוכר חויב לשלם למשכיר 40,000 ₪ שכר טרחת עורך דין, ואילו המשכיר חויב לשלם לשוכר 13,000 ₪ דמי שכירות מינימליים בהתאם לכללי לשכת עורכי הדין. תשלומים אלה היו אמורים להתבצע בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין.