על"ע 6733/93

תקציר

פסק הדין המדובר הוא תוצאה של שני ערעורים מאוחדים בנוגע לתיק משמעתי שנדון בבית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין. הערעורים נוגעים לפסק הדין שניתן על ידי בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב בנוגע לריבוי עבירות שביצע עו"ד בשם אריה בן חרוצים. בן חפוץ הורשע בשורה של עבירות על כללי האתיקה המקצועית, בהן חוסר יושר, אי פעולה לטובת לקוחותיו ומעילה בכספי לקוחות. בית המשפט המחוזי התלה את רישיונו לעסוק בעריכת דין לחמש שנים נוספות, בנוסף להשעיה קודמת. הן בן חרוצה והן לשכת עורכי הדין ערערו על פסק דין זה לבית הדין הארצי. ערעורו של בן חפוץ ערער הן על הרשעתו והן על גזר דינו, ואילו ערעור האגודה טען לעונש מחמיר יותר, קרי פסילה לצמיתות. בית הדין הארצי אישר את ההרשעה, אך שינה את העונש להארכה של שנתיים, שהסתיימה בשנת 1998. ערעורו של בן חרוצה על פסק דין זה, המתפרש על פני עמודים וסעיפים רבים, לא צלח. בית המשפט מצא כי טענותיו חסרות שחר, וערעורו על גזר הדין תואר כדורש מידה לא מבוטלת של תעוזה. השופט פירט את ההיסטוריה הענפה של התנהגות מקצועית בלתי הולמת של עורך הדין, המתפרשת על פני עשרות הפרות אתיות והרשעות לאורך השנים. דפוס התנהגות זה אופיין כהפרה חמורה של האמון והכבוד הטבועים במקצוע עריכת הדין. נוכח אופיין החוזר ונשנה של העבירות והסיכון הנשקף לציבור, הגיע בית המשפט למסקנה כי אינו יכול לסמוך על שיקול דעתו של בן חרוצה ומצא כי אין זה ראוי לאפשר לו להמשיך לעסוק בעריכת דין. למרות שהכיר בנסיבות המקלות, כגון גילו המתקדם של עורך הדין ופער הזמנים בין העבירות לבין המשפט, קבע בית המשפט כי חומרת העבירות גוברת על שיקולים אלה. לפיכך, החליט בית המשפט לדחות את ערעורו של בן חפוץ במלואו ולצערנו קיבל את ערעור לשכת עורכי הדין, וכתוצאה מכך נשלל מעורך הדין לצמיתות. השופטים שהסכימו להחלטה זו היו המשנה לנשיא א' ברק והשופט י' זמיר. פסק דין זה ניתן ביום 26.5.94.