ת"א 62405-02-19

תקציר

בית המשפט מצא כי נחתמו חמישה הסכמים בין התובעת לנתבעים, במסגרתם העבירה התובעת כספים לנתבעים. הנושא הראשון היה לקבוע כמה התובע העביר וכמה הנתבעים החזירו. בית המשפט קיבל את הטענה כי התובעת העבירה את הסכומים שסוכמו בחוזים, למעט אחד שהנתבעים הכחישו שקיבלו עבורו תשלום. טענות הנתבעים כי החזירו חלק מהסכומים התקבלו ברובן, למעט תשלומים שלא הוכחו די הצורך, או שהתובע הכחיש שקיבל. השאלה השנייה הייתה האם ההסכמים היו הלוואות או השקעות. בית המשפט מצא כי לשון ההסכמים, כמו גם תנאיהם, מצביעים על כך שמדובר בהסכמי הלוואה, למרות טענות הנתבעים כי הם נועדו לצורכי השקעה. כל ההסכמים נמצאו כהלוואות, למעט אחד שהנתבע הודה כי מדובר בהלוואה, וממנו החזיר חלק מהכספים לתובע. עם זאת, בית המשפט לא מצא ראיות מספיקות לכך שאחד הנתבעים, הנתבע השני, חתם על ההסכמים, ולכן נתבע זה אינו חייב בהחזרים. החברה, שהייתה חתומה על שניים מההסכמים, נמצאה אחראית לחוב שנותר על הלוואות אלה. בית המשפט הורה לנתבעת הראשונה ולחברה לשלם לתובע 894,917.27 ש"ח, ולנתבעת השלישית לשלם 516,114 ש"ח בתוספת ריבית והוצאות. הנתבע השלישי נשא באחריות משותפת עם הנתבע הראשון. התיק נגד הנאשם השני נדחה.