בג"צ 302/72

תקציר

פסק הדין מתייחס לשתי עתירות שהגישו ראשי שבטים בדואים שגורשו מבתיהם באזור רפיח. העותרים ביקשו מבג"ץ להורות למשיבים – ממשלת ישראל, אלוף פיקוד הדרום והמפקד הצבאי ברצועת עזה ובצפון סיני – לאפשר להם ולבני שבטם לחזור למקומות מגוריהם. הגירושים בוצעו בעקבות החלטה על הקמת אזור חיץ שמטרתו למנוע פעילות טרור וחדירות לרצועת עזה. בשנים 1969 ו-1972 הוציא המפקד הצבאי צווים לתפוס ולסגור את האזורים שמהם פונו העותרים, ואסר על כניסה ללא היתר. המשיבים נימקו את סירובם לאפשר את חזרת העותרים בנימוקים ביטחוניים של פעילות טרור באזור. תפקידו של בית המשפט היה לבחון האם המשיבים פעלו במסגרת סמכותם ומטעמים ביטחוניים אמיתיים. השופטים קבעו כי הצווים חוקיים ומבוססים על שיקולים ביטחוניים, וכי התערבותו של בית המשפט בענייני צבא וביטחון מוגבלת. השופט לנדוי הדגיש את היקפה הצר של ההתערבות בענייני ביטחון ואת הצורך במתן כבוד למומחיותם של מפקדי הצבא. השופט ויתקון הדגיש כי הצווים הם חקיקה ראשית ולא ניתן לבחון אותם על פי המשפט הבינלאומי. היא גם הדגישה את אופיים הבלתי שפיט של ענייני צבא וביטחון, והשאירה את החלטתם לשיקול דעתן של הרשויות הרלוונטיות. השופט קיסטר הסכים כי הצווים הם מעשי חקיקה וכי אל לו לבית המשפט להתערב בהחלטות ביטחוניות. השופטים דחו פה אחד את העתירות, ביטלו את הצווים המותנים והורו לעותרים לשלם את הוצאות המשיבים.