ע"א 566/91

תקציר

פסק הדין היה לטובת טענת המערערים לפינוי המשיבים, בהתבסס על מספר נימוקים. ראשית, בית המשפט פירש את כוונת חוזה הצדדים, וקבע כי הוא לא קבע תקופת חכירה, או ליתר דיוק, ההסכמה לחכירת משנה אינה מוגבלת לתקופה חוזית ספציפית. מכאן, שהסכמת המערערים כיסתה הן את תקופת החכירה החוזית והן את תקופת החכירה הסטטוטורית. שנית, בית המשפט טען כי המערערים ויתרו על הזכות לפנות את המשיבים מחכירת משנה בכך שלא נקטו כל פעולה למניעת חכירת משנה לתקופה ממושכת. שלישית, בית המשפט בחן את סוגיית הרווח הבלתי הוגן משכירות המשנה אל מול המטרות החברתיות של חוק הגנת הדייר, בנימוק שהחוק נועד להגן על פרנסת השוכרים ולא להקל על עשיית רווחים מסחריים. נקבע כי הרווח של המשיבים של למעלה מפי 25 מדמי השכירות ששולמו במסגרת חוזה השכירות הראשוני היווה רווח בלתי הוגן, המצדיק פינוי, גם אם חוזה שכירות המשנה היה מוסכם מלכתחילה. דמי המפתח ותשלומי מס הכנסה לא נחשבו לניכויים לגיטימיים בעת חישוב רווח זה. לבסוף, נדחה הערעור שכנגד בעניין חלוקת ההוצאות, והמשיבים חויבו לשלם את הוצאות המערערים בגין שתי הערכאות.