ת"א 45359-05-11

תקציר

התובע, חיים לוי, שימש כעוסק מורשה ומרכז שירות עבור הנתבעת, קרסו, המייבאת רכבי רנו וניסאן. מערכת היחסים בין הצדדים, שהחלה בשנת 1967, התנהלה בשורה של הסכמים, שהאחרון שבהם פקע בשנת 2009. המשא ומתן להסכם חדש נכשל, וב-2011 הפסיקה קרסו את קשריה העסקיים עם לוי, ונתנה לה התראה של שנה. לוי תבע את קרסו על כך שביטל את ההסכמים שלא כדין ולא שילם עמלות המגיעות לה לכאורה. קרסו טען מנגד כי לוי ניצל שלא כדין מסגרת אשראי ושלשל לכיסו כספים מלקוחות. בית המשפט קבע כי הסכמי הזכיון והשירות הסתיימו כראוי. הסכם הסוכנות היה חוזה לתקופה קצובה שתוקפו פג בשנת 2009, והמשא ומתן שלאחר מכן לא הניב הסכם חדש. לפיכך, קרסו היה רשאי לסיים את הקשר. הסכמי השירות אפשרו לכל אחד מהצדדים לסיים אותם בהתראה של 90 יום. קרסו נתן ללוי הודעה מוקדמת של שישה חודשים, שהוארכה מאוחר יותר בשנה על ידי בית המשפט. בית המשפט דחה את תביעותיו של לוי לפיצויים שנבעו מהפיטורים, וקבע כי תקופת ההודעה המוקדמת מהווה פיצוי סביר. עוד נקבע כי לוי לא הצליחה להוכיח את מרבית תביעות הנזק שלה הנוגעות לשנות תוקפם של ההסכמים. עם זאת, בית המשפט הורה לקרסו לשלם לוי 86,316 שקל, בתוספת ריבית, בגין הפחתת עמלות מכירת הרכב שלה על סמך סקרי שביעות רצון לקוחות בשנים 2009 ו-2010. כמו כן, היא חויבה לשלם לקרסו 135 אלף שקל בתוספת ריבית, עבור עלות נסיעות מבחן שבוצעו ללקוחות ליסינג שלא נהנו מלוי כלכלית. בית המשפט דחה את תביעתה הנגדית של קרסו, וקבע כי השימוש של לוי במסגרת האשראי ובכספי הלקוחות היה מורשה או מקרים בודדים שקרסו ויתר עליהם בכך שהמשיך לעבוד עם לוי. כל צד יישא בעלויות שלו. בית המשפט עודד את הצדדים לחפש פשרה שתשאיר את העבר מאחוריהם ותימנע מהליכים משפטיים נוספים.