ע"א 477/68

תקציר

במקרה של צבי וזלמן הופמן נגד מנחם מיכאלי-לויטל, השכירו המערערים מחסן למשיב, ששהה מעבר לתקופת השכירות. המערערים הגישו לראשונה תביעה בשנת 1963, בטענה לדמי שימוש ראויים המוגבלים לתקופה שלפני הגשתם, כדי שיתאימו לסמכותו של בית משפט השלום. הם הצליחו בתביעה זו, וקיבלו פיצוי על שימוש בלתי מורשה במחסן. עם זאת, לאחר מכן הם הגישו שתי תביעות נוספות בשנת 1967, כל אחת מכסה תקופות קודמות של שימוש בלתי מורשה לכאורה. טענות אלה נדחו הן על ידי בית משפט השלום ולאחר מכן על ידי בית המשפט המחוזי בערעור, ובסופו של דבר אישר בית המשפט העליון את הדחייה. הסוגיה המרכזית נסובה סביב השאלה האם ניתן לפצל רטרואקטיבית תביעות בגין שימוש בלתי מורשה מתמשך למספר תביעות לתקופות שונות. בית המשפט קבע כי תביעה לתמורה הולמת בשל שימוש בלתי מורשה מהווה עילת תביעה אחת ומתמשכת לכל אורך תקופת השימוש. היא הדגישה כי בעוד הסגת גבול היא עוולה מתמשכת, שעלולה להוביל לתביעות נפרדות ככל שהיא נמשכת, לא ניתן לפצל תביעות רטרוספקטיביות לתקופות מוקדמות יותר לאחר שנפתחו. לפיכך, על אף שהמערערים עמדו בפני מגבלות שיפוטיות מול בית משפט השלום, הם יכלו להגיש תביעה מאוחדת בבית המשפט המחוזי על כל התקופות. בית המשפט העליון הדגיש כי כוונת המחוקק לא הייתה להעמיס על הנתבעים תביעות מרובות בגין אותו מעשה כולל של הסגת גבול. משכך, נדחה הערעור והותיר את המערערים אחראים להוצאות המשפט של המשיב.