בג"צ 7357/95

תקציר

פסק הדין עוסק בשאלה האם נאשמים חייבים להיות נוכחים במשפטם או שניתן לפטור אותם, במיוחד כאשר הם ויתרו על זכותם להגיע. היא בוחנת את האיזון בין זכויות הנאשם לבין האינטרס הציבורי לעשיית צדק. בית המשפט מדגיש כי נוכחותו של נאשם היא זכות יסוד, המבטיחה כי לא יישפט "מאחורי גבו" ושומרת על אמון הציבור בצדק. עם זאת, זכות זו אינה מוחלטת, וניתן לעשות חריגים. בית המשפט דן בחירותו של הנאשם מול האינטרס הציבורי, כאשר טובת הציבור כוללת שמירה על הצדק ומניעת עיוותי דין. סמכותו של בית המשפט לכפות את נוכחותו של נאשם מונחית על ידי סעיפים 126 ו-128 לחוק סדר הדין הפלילי, המפרטים את התנאים שבהם ניתן לנהל משפט שלא בפניו ומתי חייב להיות נוכח נאשם. השופט מ' חשין מבחין בין "צדק בתפארתו" לבין "מראית עין של צדק", ומציע כי בעוד שהראשון הוא חיוני, האחרון לא צריך לגבור על הדרישה לנוכחות נאשם. הנשיא א' ברק מדגיש את הצורך לאזן בין חירות הפרט לבין ערכים חברתיים, ומדגיש כי הזכות להשתתף היא חירות מוגבלת. פסק הדין מבהיר כי משפט לא צריך לנצל את נוכחותו של הנאשם וצריך להתמקד בחשיפת האמת בצורה יעילה. צרכיהם העסקיים של העותרים נחשבו כסיבה מוצדקת לבקש פטור מהתייצבות בכל הדיונים, במיוחד אלה שאינם קשורים לחיוביהם. ההחלטה מחזירה את העניין לערכאה נמוכה יותר כדי שתבחן מחדש את בקשות העותרים, תוך הבטחת התאמת השיקולים לאמות המידה המשפטיות שהותוו, תוך גילוי גמישות בהתייחסות לנסיבות הפרטניות תוך שמירה על טוהר המידות.